הצילו, סבתא

מה את היית עושה, אני לא יודעת, די.

הדוד שלה, שהתאבד, אמר לה פעם שאחת הדרכים שלו לתפקד בחיים זה להתנתק ולדמיין שהוא רואה הכל מבחוץ, שהחיים שלו זה רק סרט.

היא סיפרה לי את זה היום, במנותק מההקשר האובדני, בהקשר של, היי! זו דרך לעשות דברים בלי לחשוב יותר מידי! וזה נכון, אולי אני אאמץ את זה. היא אמרה שהיא בעצמה השתמשה בשיטה הזאת פעם אחת בסיטואציה מפחידה. זו באמת דרך להתמודד עם פחד משתק, או חרדות. לא יודעת עד כמה זה נכון או בריא, אבל זו דרך.

בקיצור, היום עשיתי מה שעשיתי בקטע אמביציוזי לחלוטין ועכשיו רציתי להתבכיין ולתהות אם סבתא ז"ל היתה מתנהגת באופן כזה כי זה כאילו היה נותן למעשה שלי לגיטימציה. האמת שלא הרגשתי רע על זה עד עכשיו כשהם נרדמו והאינרציה קרסה יחד איתי על הספה (אבל עוד יש לי כל כך הרבה דברים לעשות!) והיה לי זמן לחשוב. אבל, אבל מישהי אחרת (אחרת) אמרה לי שזה אני אוכלת את עצמי על דברים זה חלק מהחרדה. שאני בכלל מצמצמת את עצמי יותר מידי וצריכה לתפוס מקום. ואחרי שזה קרה באמת בא לי לתפוס יותר מקום וממש לא בא לי להתנצל. אולי יום אחד אני עוד אהיה ישראלית מכוערת שחיה עם עצמה בשלום, בלי מצפון נוקף וחרדות חברתיות. הלוואי. אני עובדת על זה, נראה לי. אבל היום הזה היה קוטבי מאוד. אתמול. כבר אתמול בערב פחדתי מהיום הזה והיציאה עם הילדים שהיתה כרוכה בו. לא ברור ממה פחדתי. הכל סתם. באמת. אבל אם את ממש פוחדת, תדמייני שהכל קורה למישהו אחר ואת רק צופה. לכי תדעי, אולי זה מה שהוא דמיין כשהוא בלע את כל הכדורים.

אל תרצי למות

אז מה אם כתבת בקבוצת וואצפ של כל נשות פתח תקווה ואולי גם נשות ערים שכנות שיש לך ולילדה צליאק, אז מה, למה זה משהו להסתיר ולמה זה משהו להרגיש רע בגללו. לא בגלל הצליאק, בגלל שפרסמתי את הצליאק. כאילו יהיו לזה השלכות, לא יודעת מה. עכשיו אני מרגישה רע על זה. שהילדה תספר למי שבא לה, למה כולם צריכים לדעת מראש.
אבל זה לא שהם לא ידעו. איך למען השם היא תסתיר את זה, זה משהו שכל אדם שיאכל איתה או יציע לה אוכל ידע מהרגע הראשון. זה משהו שיעלה בדייטים בבתי קפה.

שני האנשים הכי חמודים שיצאתי איתם היו חולים במחלות כרוניות. הראשון, חולה סכרת, סיפר לי על זה בדייט הראשון, אחרי ששאלתי אותו מה הוא עשה בצבא (ממש לא היה קריטי לי שיהיה קרבי, זה סתם משהו שאמא שלי אמרה שחשוב לשאול כדי לדעת שהבנאדם בריא, כי בגיוס עושים בדיקות יסודיות של הכל.) אז הוא לא עשה צבא בגלל זה. הוא היה דייט שונה, ברגע הראשון שראיתי אותו התאכזבתי כי הוא לא היה יפה, אבל הוא עשה את כל הדרך מירושלים אז לא אמרתי כלום והלכנו לבית קפה ודיברנו. הוא היה פשוט נהדר, הוא היה מהמם, הוא היה תקשורתי וצנוע וחמוד ונחמד ומעניין והכל, וחשבתי שזה לא נורא, שאפשר לחיות עם סכרת, שזה בסדר. ובבית אמא שלי אמרה לי שזה קשה בטירוף ושאני לא מספיק חזקה להתמודד עם זה, או, אם לדייק, היא העלתה כמה סיטואציות של התעלפויות מנפילת סוכר וכאלה שקרו לבן דוד של אבא שלי, שהילדות שלו הזריקו לו אינסולין. היא הציגה את זה בתור משהו טראומטי. יכול להיות שזה היה בגללה. ואם היא באמת חשבה שאני לא מסוגלת לחיות עם אדם כזה, אז למה היא חשבה שאני מסוגלת להיות אמא, למען השם? היא כל כך רצתה שאני אתחתן ואלד כבר כאילו שזה מה שיפתור לי את כל הבעיות בחיים.

טוב. לא משנה. הבנאדם הבא בתור, חולה קוליטיס, סיפר לי את זה בעצמו אחרי שלא שאלתי. לא שאלתי מה הוא עשה בצבא. לא שאלתי אותו, ויום למחרת החתונה שלנו נמצאו הגופות של שלושת הנערים והתחילו לגייס למילואים הרבה אנשים, בגילו, גם את החברותא השכונתי שלו, והוא ישב לידי בספת איקאה הקטנה בסלון הפצפון ההוא ואמר לי לא לדאוג, שאותו לא יגייסו, שהוא בכלל התנדב, שיש לו קוליטיס.
ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת שזה משנה ואם הייתי מעדיפה שיספר לי מוקדם יותר וכאלה, וחשבתי שאם הייתי יודעת קודם, או, אם לדייק, אם אמא שלי הייתה יודעת קודם, זה כנראה היה נגמר אחרת, ואמרתי לו רק שהוא היה צריך לספר לי מוקדם יותר בלי קשר בגלל שקיפות בין בני זוג לפני שהם הולכים להתחייב אחד לשני לכל החיים או שקיפות בין בני זוג בכלל או משהו כזה. אני לא יודעת אם זה באמת היה נגמר אחרת אם הייתי יודעת לפני החתונה, אולי זה תלוי באיזה שלב של הקשר הייתי יודעת.

ואז היתה במחלקת יולדת אחות יועצת הנקה כזאת שהרצתה ליולדות על הנקה ואמרה שלבומרס צצו הרבה מחלות כרוניות שלא היו פעם, והכל כי אז נכנס התמ"ל ונשים הפסיקו להיניק, ודפקה שם רשימה של מחלות כרוניות שאחת מהן היא קוליטיס, וכאן ייסורי המצפון האמהיים שלי התחילו לתפקד בגדול והתעניתי, והתאבדתי על להיניק בכל מחיר, כי הסבל שלי הוא לכמה חודשים, וזה יחסוך לילד שלי סבל של חיים שלמים. יבנה ישב איתי באוטו פעם אחת, כשיצאנו מהבית לכמה דקות, ואמר לי שאני לא חייבת, שקוליטיס בכלל לא כזה נורא, שאפשר לחיות עם זה.

הילד ינק עד גיל שנה ושמונה חודשים.
הילדה רק ינקה, מהרגע הראשון עד ששילבנו מוצקים, והמשיכה לינוק יחד עם המוצקים עד גיל שנה ושמונה חודשים.
לילדה יש צליאק. יש מצב שהיה לה צליאק כבר בזמן ההנקה ואולי החלב שלי מיתן כמה סימפטומים אבל לא הציל אותה משום דבר.
לי יש צליאק, וגיליתי את זה כי זה גנטי אז אם לילדה יש כל המשפחה הגרעינית נבדקת, ומכולם, ב"ה רק לי יש צליאק.

ועכשיו כל פתח תקווה יודעת.

מסכה

אני אפרסם הכל בעילום שם ולא אוכל לעולם לעשות את כל מה שמאירה ברנע גולדברג עושה, הסדנאות וההרצאות והפרופיל פייסבוק הפעיל שמחזיק תמונות ואמירות שלה, בשמה, ושל הבן שלה, בשמו.
אני אוכל להחזיק פרופיל פיקטיבי כזה, עם תמונת פרופיל מאויירת, ואני אוכל להעלות לשם קטעים שאני לא רוצה לפרסם בשמי ואנימציות שאני לא רוצה לפרסם בשמי ולא יכנסו לשואוריל שלי לעולם (ע"ע הרעיון שכבר סיפרתי עליו בטיוטות, אבל אם כבר להשקיע זמן באנימציה, כבר עדיף להשקיע במשהו שאני אוכל לעמוד מאחוריו או לפחות ישלמו לי עבורו, לא? זאת חתיכת עבודה…)
אני אוכל להרצות, אולי, אני רק אכין לעצמי מסכה גדולה כזאת מעיסת נייר ואגיע בקוספליי לכל ההרצאות. יש לי כבר כמה דמויות שהצטברו בכל השנים האלה שרציתי לעשות קוספליי אבל לא רציתי מספיק כדי אשכרה לעשות את זה.

נראה לי שהדברים שמאירה עושה, מעבר לזה שהם פרנסה בפני עצמם, הם גם הכרחיים כדי לשווק את הספרים שלה, ושאם אני לא אזדהה זה עלול לפגוע לי בפרנסה. אני זקוקה לכסף עכשיו. נואשות. אני מוכרחה לעשות איזה קורס של אבי בלייר עכשיו ואין לי איך לממן את זה, ואני גם רוצה לעשות את הקורס של ליאורה גרוסמן בשנה הבאה (בשל השנה כבר אין מקום והוא כבר התחיל) אבל יש מצב שיוצא מחזור חדש לקורס שלה בכל שנה אז זה לא דחוף בכלל. הקורס של אבי דחוף יותר. אני צריכה ללמוד לצייר. אני לא יודעת לצייר. אני לא יודעת כלום.

אני צריכה עבודה.
איך מחפשים עבודה?
במה בכלל אפשר לעבוד במקביל ללימודים ולגידול ילדים קטנים? אני יודעת לתכנת, יש לי קצת ניסיון בפרונט אנד, ואני יודעת לעשות אנימציה עם TVP ותוכנות של אדובי. חוץ מזה אני גם יכולה לעשות עבודות שלא צריך לדעת בשבילן שום דבר מיוחד. אני גם קוראת וכותבת וכאלה. חשבתי על חנות ספרים, זה יכול להיות מושלם, חוץ מזה שזו עבודה במשמרות ואני מפחדת שיקבעו לי משמרות שיתנגשו לי עם דברים. שלא יתחשבו בי. אין לי מושג איך זה, באמת. אוף.

ולנושא אחר,

מכירים את זה שאתם מנהלים שיחה מצחיקה עם אנשים ואומרים כל מיני דברים מוזרים אחד לשני ופתאום קולטים שהצד השני התכוון להכל לגמרי ברצינות וזה כבר מאוחר מידי כי שיתפתם פעולה עם השיחה זאת עד עכשיו אז, מה, לעזאזל, הצילו, ואז פתאום הנושא התחלף ולא הספקתם בכלל להביע את דעתכם האמיתית, נו, ניחא, תציינו את זה כבר בהזדמנות אחרת שאולי לא תקרה לעולם?

ולנושא אחר אחר, אתם חושבים שאולי אני קצת אוטיסטית לפעמים? מאיפה לכם לדעת, אתם רק קוראים את הבפנוכו שלי ואין לכם מושג איך אני בסיטואציות חברתיות מבחוץ. טוב. לא משנה.

אשרו אותי

סליחה על רגשות האשמה/נחיתות שאני מנחיתה עליכם (למקרה שלא היה ברור מהכותרת שלשם הפוסט הולך):

היה אפור ומטפטף ויצאנו לגנים. נסענו באוטו, בלי מטריות או מעילים. גמענו כמה מטרים בין חניה לגן. קצת היטפטף עלינו בדרך, מן הסתם.

ואז אמרה גננת, הו לא, אתה רטוב.

ואז אני הרגשתי אמא רעה שוב.

בשביל הקטנה חניתי מול הגן, באדום לבן, ולא אמרו לה שום נרטבת, אצלה בגן.

ובכל זאת מאז עוד לא החלפתי שום בגדים, למרות שכבר התייבשתי ועם חזייה זה לא נעים, כי הם שם עדיין בבגדים הרטובים, נגיד, כי גם במעלית, כשהסתכלתי טוב, ראיתי רק ממש קצת טיפות.

אוטוקורקט, תמות. אמן.

(היה לי פוסט מצחיק כמו פעם והוא עדיין נמצא שם בטיוטות ולא יצא משם אבל, אולי אני עוד אפרסם כאלה, אני אפתח פייסבוק לאלטראגו שלי או משהו, אבל אני בחיים לא אתלבש כמו שושקה, ואני מאוד אשתדל שלעולם לא יקשרו ביני לבין האלטראגו שלי. נראה לי. אני אשאל את יבנה, אולי הוא יגיד שהאלטראגו שלי לא כזה נורא. נראה.)

*כותבת במחשב, שפופה מעל וואקום*

יש מרחב מוגן בגן?
אין מרחב מוגן בגן!
מה יעשו אם יצטרכו ללכת למרחב מוגן בגן?
אני: בגן X יש מרחב מוגן, לא? ייקחו אותם לשם… *סוגרת וואצפ*

קצת רקע: הבן שלי למד בשנה שעברה בגן X, שנמצא בצמוד לגן Y, בו הוא לומד השנה.
עוד קצת רקע: הגן של הבת שלי נמצא במרחק כביש ועשר דקות הליכה מהגנים X ו Y.
מה שפספסתי: זו היתה קבוצת הוואצפ של הגן של הבת.

בפעם הבאה שפתחתי את הוואצפ גיליתי שמחה וששון באשמת ההודעה המלחיצה של.
אין מצב שיוציאו את הילדים ממתחם הגן!!1 אין מצב שילכו איתם כזאת דרך!! מה זה?? הצילוו!!1 אמאל'ה.
יצאה הודעת הבהרה מהגננת.
וגם סתם הורים שאמרו שסביר שיפעלו לפי הנחיות פיקוד העורף ודי.
וגם סתם הורים אחרי ההודעה של הגננת שאמרו שבאמת הגיוני שהיא תפעל לפי הנחיות פיקוד העורף.
אני: סליחה, התבלבלתי עם הקבוצה של הגן של הבן שלי.

הצילו.

נ.ב. לא ממש התחלתי את הפרוייקט שצריכה להגיש למחר ואל תגלו למרצה שלי אמאל'ה אמאל'ה אמאל'ה.
אמאל'ה אמרה לי פשוט לעשות משהו מחורטט ככל שיהיה רק שיהיה לי מה להגיש ודי, ולא להלחץ מזה בכלל, וגם סיפרה שאתמול אבא שלי אמר לה משהו כמו "שיועעווו את כזאתתת כמו תמרי שלא עושה כבר את מה שהיא צריכה לעשותתת אולי פשוט תתחילי לעשות כבר את מה שאת צריכה לעשותת?!" רק במילים אחרות שיותר מתאים לו לבחור, אבל זה היה פחות או יותר התוכן של מה שהוא אמר. אז וואלה אני מודל לחיקוי. מודל רע. די.

האמת שמאז שסידנרו את הממ"S אתמול הוא נראה כמו חדר שמיש ואפילו היה לי קצת חשק לעבוד שם על הפרוייקט, אבל עדיין יש שקיות מפוצצות בגדים למסירה מתחת לשולחן העבודה אז אי אפשר באמת לשבת שם. זה מה שיבנה אמר אתמול כשהצעתי לו לעבוד שם. אבל זה די בקטנה בהשוואה למהפך שהחדר עבר אתמול, אפשר למסור את השקיות האלה כבר ולגמור עם זה וזהו.

יש אנשים שמצליחים לשמור על איזון כששומטים להם את הקרקע מתחת לרגליים.

אולי בעצם גם הם הסתרבלו ככה, כמוני, בהתחלה, כשהקרקע רק נשמטה, ופשוט התרגלו לחיות בלי כבידה ועם הזמן מצאו איזון.

או שאולי גם הם לא מאוזנים, אבל הם כן טובים בהעמדת פנים.