פאדיחת חיי

פעם היה לי זיכרון מאוד ברור של פאדיחת חיי, אבל מאז כבר קרו לי הרבה פאדיחות חדשות ואני כבר לא כ"כ בטוחה מהי פאדיחת חיי. עדיין זוכרת את הזיכרון ההוא, אבל הוא כבר ממש ישן, ויש לי פאדיחות הרבה יותר טריות להתפדח מהן היום.

היום היתה הגשת הלא-באמת-הגשת-גמר שלנו, בלו"ז של הקורס קראו לזה מועד ב' של הגשת הגמר, ניחא, לכולם יש עבודות של דקה וחצי בערך, למישהי אחת אפילו שתי דקות וחצי, ולי יש פחות מדקה. כולם קיבלו ביקורת של שעה ואיתי היא דיברה רק רבע שעה. זה מדכא. זה מדכא ברמות שמתחשק לי להדחיק את כל הפרויקט, אבל אולי זה יעבור לי אחרי השינה. חשבתי לעבוד על זה עוד בערב אבל אין לי באמת אנרגיות, לא יודעת אם זה עייפות או תשישות או רעב או דכדוך, אז אני אוכלת כדי לוודא שזה לא רעב, ואולי אחר כך אני אשן. או אמצא עוד סדרה לראות עד לפנות בוקר. או שיבנה יקרא לי לבוא לישון לפני לפנות בוקר. נראה. שרלוט סדרה ממש חביבה. וקצרה. לילה אחד הספיק.

למה אני אוהבת לישון.

גיליתי למה אני אוהבת לישון, וזה לא בגלל דיכאון.

שמעתי על מישהי בדיכאון באמת, איך זה נראה ואיך זה כל כך מובהק ואין שום ספק שזה מה שזה, בניגוד להתלבטויות שלי לגבי החוויה שלי.
אני לא שם. אני בכלל לא שם. והלב שלי יוצא אליה, למרות שפגשתי אותה מעט מאוד פעמים בחיים שלי. היא אישה של פאסון, אינטליגנטית, שיודעת להגיד את הדברים הנכונים, כאילו, יש לה אינטליגנציה חברתית טובה יותר מלי, לא? אז איך היא נהיתה ככה? אולי זה לא קשור בכלל. כנראה זה לא קשור בכלל. אני בכלל לא יודעת כלום על החיים האלה והעולם הזה וזהו.

חבר'ה, חבר'ה! רגע, רגע!

לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם קוראים Beastars.
היא מונה 12 פרקים באורך 23 דקות בערך ונגמרת בהרגשה שתצא עונה שנייה. כן, נו, היא אנימה.

היא נהדרת. רובה עשויה בטכניקת סוג-של-תלת שאולי כבר ראיתם, לצערכם, בסדרה המכוערת בתבל, נסיך דרקון, וכאן חשוב מאוד לציין שבניגוד לנסיך דרקון, ביסטארז לא תעשה לכם חררה.
ביסטארז עשויה ממש טוב, זה גרם לי לחשוב מחדש על הטכניקה הזו, אולי היא לא בהכרח גרועה, אולי מי שיודע לעשות אנימציה טובה עושה אנימציה טובה גם בטכניקה הזו, ומי שהיו גרועים בנסיך דרקון הם האנימטורים ולא והטכניקה עצמה. עכשיו אני יכולה להשוות בין הסדרות ברמה הטכנית אבל זה סתם יזכיר לי כמה שנסיך דרקון מכוערת וירגיז אותי, וחבל בכלל להקדיש זמן-מקלדת לסדרה הכונפה-לאללה הזאת, אז אני אגיד רק שיש שם רגע שהמכשפה הזאת עם השיער השחור, המ, לא ממש מתואמת בהבעות ובשפת הגוף שלה עם הקול של המדבבת (שהביעה כל כך הרבה יותר רגש! יחסית לאנימציה שלה), וזה היה אחד הרגעים שהכי צרמו לי, למרות ה"אנימציה" המרחפת והלא אמינה שיש שם כל הזמן. מה שצרם שם זה בעיקר המשחק הגרוע של האנימציה, שהמדבבים היו צריכים לחפות עליו (ז"א, יש מצב שאם הסדרה הזאת היתה תסכית היא היתה הרבה יותר מוצלחת, בעיני. חראם על העיצובים החביבים, אבל הם זזו כה מכוער! וכן, יש שם מישהי חירשת שמתקשרת בשפת הסימנים ולא ברור איך היו מעבירים את זה בתסכית, אז שיפתרו את זה בעצמם או שיחליפו אנימטורים/ריגרים, אולי בכלל הריגרים אשמים, אנא עארף, למען השם.
טוב, האמת שאולי הייתי מתאכזבת מהסדרה הרבה פחות אם לא היו עפים עליה כל כך בכל האינטרנט וטוענים שהיא סוג של ממשיכת דרכה של אווטאר! אז ציפיתי למשהו כמו אווטאר, טוב? זה רחוק מרחק שנות אור מאווטאר! אדיוטים מטומטמים!)

לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם קוראים Beastars.
היא מונה 12 פרקים באורך 23 דקות בערך ונגמרת בהרגשה שתצא עונה שנייה. כן, נו, היא אנימה.

היא נהדרת. רובה עשויה בטכניקת סוג-של-תלת שאולי כבר ראיתם, לצערכם, בסדרה המכוערת בתבל, נסיך דרקון, וכאן חשוב מאוד לציין שבניגוד לנסיך דרקון, ביסטארז לא תעשה לכם חררה.
ביסטארז עשויה ממש טוב, זה גרם לי לחשוב מחדש על הטכניקה הזו, אולי היא לא בהכרח גרועה, אולי מי שיודע לעשות אנימציה טובה עושה אנימציה טובה גם בטכניקה הזו, ומי שהיו גרועים בנסיך דרקון הם האנימטורים ולא והטכניקה עצמה. עכשיו אני יכולה להשוות בין הסדרות ברמה הטכנית אבל זה סתם יזכיר לי כמה שנסיך דרקון מכוערת וירגיז אותי, וחבל בכלל להקדיש זמן-מקלדת לסדרה הכונפה-לאללה הזאת, אז אני אגיד רק שיש שם רגע שהמכשפה הזאת עם השיער השחור, המ, לא ממש מתואמת בהבעות ובשפת הגוף שלה עם הקול של המדבבת (שהביעה כל כך הרבה יותר רגש! יחסית לאנימציה שלה), וזה היה אחד הרגעים שהכי צרמו לי, למרות ה"אנימציה" המרחפת והלא אמינה שיש שם כל הזמן. מה שצרם שם זה בעיקר המשחק הגרוע של האנימציה, שהמדבבים היו צריכים לחפות עליו (ז"א, יש מצב שאם הסדרה הזאת היתה תסכית היא היתה הרבה יותר מוצלחת, בעיני. חראם על העיצובים החביבים, אבל הם זזו כה מכוער! וכן, יש שם מישהי חירשת שמתקשרת בשפת הסימנים ולא ברור איך היו מעבירים את זה בתסכית, אז שיפתרו את זה בעצמם או שיחליפו אנימטורים/ריגרים, אולי בכלל הריגרים אשמים, אנא עארף, למען השם.
טוב, האמת שאולי הייתי מתאכזבת מהסדרה הרבה פחות אם לא היו עפים עליה כל כך בכל האינטרנט וטוענים שהיא סוג של ממשיכת דרכה של אווטאר! אז ציפיתי למשהו כמו אווטאר, טוב? זה רחוק מרחק שנות אור מאווטאר! אדיוטים מטומטמים!)

ועכשיו נחזור לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם. למשחק המושלם באנימציה המושלמת שהפך את הטכניקה החדשה והמוזרה הזאת להרבה פחות צורמת בעין. האמת שחשבתי על הטכניקה הזאת עד עכשיו כאילו היא סוגשל נופלת ב uncanny valley רק שבמקום לצרום בדמיון לבני אדם אמיתיים שיש בדר"כ בתלת, כאן היא צורמת בדמיון שלה לאנימציה קלאסית שהיא לא באמת קלאסית וזה כזה מוזר ולא טבעי כזה. בביסטארז יש משחק נהדר שמפצה על הכל, אפשר לומר שהאנימציה מעולה, למרות הטכניקה.
אפשר לומר שהעיצוביים גאוניים, שהם לא סתם ציורים יפים אלא ממש מעבירים את האופי-והאישיות-וה..חיה-של כל דמות. ולצמחונים יש כפות ידיים אנושיות.
טוב, עוד לא הגעתי לעניין כפות הידיים האנושיות, אני אתחיל מההתחלה. סליחה.

היא לא מתאימה בשום פנים ואופן לילדים כי, ובכן, מדובר בסדרת התבגרות אמיתית לחלוטין ולא משהו ילדותי/חינוכי/חנפני כזה. לא הייתם מראים לילדים שלכם את 13 סיבות. אל תראו להם את הסדרה הזאת.

המשחק נהדר.
שפת הגוף והתנועה, של הדמות הראשית השפופה ומסורבלת תמיד, של כל הדמויות בכלל שזזות כמו החיות שהן אמורות להיות, ההליכה הייחודית לכל דמות ושפת הגוף המתאימה גם לחיה שהן וגם לאופי הייחודי לכל אחת מהן. מישהו פה עשה מחקר רציני ביותר.
הרגש והאופי של כל דמות לגמרי עוברים ביציבה ובתנועה שלהן, רואים את המחשבה וההשקעה מאחורי כל שניה של אנימציה. (גם בלי להבין באנימציה.)

העיצובים גאוניים.
יש לכולם אנטומיה אנושית, ולכל אחד צוואר-פנים-וזנב שמתאימים לחיה שהוא, ויחד עם זה, הפנים נאמנות מצד אחד לעיצוב החייתי, ומשמרות אלמנטים אנושיים בתוכן. רוב הזמן, רוב החיות נראות מאוד אנושיות. לצמחונים יש כפות ידיים (ורגליים, אבל הן בתוך הנעליים, רוב הזמן) אנושיות, מגלים את זה בפרקים מתקדמים יותר כשיש קלוז אפ על הידיים שלהם, וזה מצמרר.

הרעיון חתרני.
ההאנשה מצמררת. כל הרעיון מאחורי העולם הזה מצמרר. זה לגיטימי שחיות טורפות אחת את השנייה בטבע, אבל ברגע שמאנישים אותן יש לזה משמעות חדשה. הסדרה פותחת בסצנת רצח/טריפה, תלמיד טורף מול תלמיד צמחוני. אנחנו רואים את הצמחוני הנמלט על נפשו, ולבסוף מישיר מבט באומץ לטורף. אנחנו רואים מתלעות.
אני לא בטוחה איזו מקבילה ליחסים בין טורפים וצמחונים קיימת בעולם שלנו. זו סדרת התבגרות, מן הסתם יש בה התייחסות למיניות של הדמויות, והיא נפרדת מההתייחסות ליחסי טורפים-צמחונים.

הדמויות והעלילה מצויינות.
הסדרה מתארת בעיקר את ההתבגרות של לגושי, זאב אפור ביישן ומתנצל, תלמיד כיתה י"א, איך הוא חווה את המציאות הזו, ואיך בסופו של דבר הוא מבין את הצד של הצמחונים, גם אם הוא לא מבין בגוף ראשון. חוץ ממנו, שהוא נהדר, יש דמויות משנה מוצלחות מאוד. שתי הדמויות הבולטות הבאות הן צמחוניות, לואיס האייל האדום והארו הארנבת הננסית, אבל גם דמויות משנה פחות מרכזיות מקבלות פיתוח ועומק, מייצגות גישות שונות להתמודדות עם המציאות הנושכת, עם הזהות שלהן בתור החיה שהן, בתוך החלוקה בין טורפים לצמחונים, בתוך החלוקה בין מיני חיות שונים (גם חלוקה למשפחות כמו כלביים, חתוליים, עופות, מכרסמים, וגם למינים יותר ספציפים כמו אריות, תרנגולות וארנבות) וזנים ייחודיים בתוך המין (זאב אפור.סוג מסויים של ארנבות בסכנת הכחדה).
התמודדויות עם מצבים בעייתיים מוסרית, בשטח ההפקר, בלי מבוגר אחראי. הבחירות של הדמויות והמעשים שלהן בשטח האפור, שמגדירות אותן יותר מהכל.
וכפות הידיים האפורות, השעירות, עם הציפורניים החדות שצומחות כל בוקר מחדש גם כשלגושי גוזז אותן מידי יום, מול כפות הידיים האנושיות של דמויות צמחוניות. הידיים החומות של לואיס נראות אנושיות לחלוטין בקלוז אפ מסוים. כשהוא מושיט ללגושי יד זה נראה כאילו האנושיות והמוסר תומכים בו.

האנימציה.
הפתיח הוא סטופ מושן בובות מעולה, וחוץ ממנו יש שתי סצנות בתוך הסדרה (אלה שאמורות לגעת בכם יותר) שעשויות בטכניקות קלאסיות שונות (מצוירות).
(הסצנה היחידה שגרמה לי לבכות היתה דווקא אחת מרבות אחרות בטכניקת סוג-של-תלת.
כנ"ל לגבי הסצנה היחידה שהצחיקה אותי. כן, יש שם הומור. הם לא פיספסו כמעט שום דבר שאפשר לעשות עם חיות-אדם-לסוגיהן, ואני לא ארחיב כי ספוילרים, וחבל.)
כשרואים את כל ההשקעה המטורפת הזאת חייבים לשאול, אם ביסטארז ונסיך דרקון שתיהן הפקות של נטפליקס, האם הן קיבלו את אותו התקציב? ואם כן, אז למה למען השם יש ביניהן כזה פער מטורף?

מה שמטריד אותי באמת

(ואפילו היו לי סיוטים על זה! לפחות סיוט אחד, אתמול בלילה.)

זה שאני לא יודעת לצייר.
זה לא משנה למי שגם ככה לא מתכוון לעסוק בשום דבר שקשור לציור בשום דרך.
אז מה אני עושה עם עצמי ולמה אני לומדת את הדברים האלה ומה יהיה איתי ולאן אני הולכת. כל זה. וזה שאני לא יודעת לצייר פתאום מדכא אותי נורא.

לשחרר

אין לנו שליטה על כלום, אין לנו קמצוץ של ודאות, אין לנו שום דבר להיאחז בו, אין לנו מושג כמה זמן כל הסיפור יימשך, מתי הוא ייגמר ואיך.
מישהי אמרה שיש לה הרגשה שהכל ייגמר במאי. זה הצחיק אותי, זה נשמע לי מציאותי בערך כמו להגיד שהמשיח יבוא מחר.
אמרתי לילדים שלי שהמשיח צריך להגיע בכל רגע, ושכשהוא יגיע כולם יבריאו, כמו שקרה כבר, פעם, במעמד הר סיני. הם מאמינים לי. לפחות זה שגדול מספיק כדי להבין מה אמרתי בכלל. כבר שכחתי שאמרתי להם את זה, והוא שואל אותי פתאום אם המשיח יבוא מחר. (עניתי לו שאני לא יודעת.)

אני יכולה להאמין שהכל ייגמר במאי – או לא;
אני יכולה להאמין שהמשיח יבוא מחר – או לא;
אין לי בעיה לחיות עם סימני שאלה. אני חיה איתם בשלום כבר שנים.
(אני חיה איתם בשלום מאז המסע לפולין בתחילת כיתה י"ב, כשהחלטתי להניח את קהלת בצד ולהתבייש בעצמי על שבכלל חשבתי על מוות, כשבשואה בני אדם נאחזו בחיים בציפורניים.)

הוא אומר לפעמים מן משפט ילדותי כזה, "אוף, השם, תעשה שהקורונה תלך כבר!", כשהוא זורק את הראש אחורה ומסתכל למעלה. זו תמימות שיש בגיל הזה, אני כמעט זוכרת את עצמי כזאת. אמרתי לו שיבקש מהשם לעזור לחוקרים ולמעדנים למצוא חיסון או תרופה, שזה תלוי בהם עכשיו, ואנחנו חייבים להתאזר בסבלנות ולהקפיד על ההנחיות עד שהכל ייגמר.

זו החוויה הילדית של הגיל הזה, שאין לו עדיין דרך לאמוד זמן, ואומרים להם לחכות בסבלנות פרק זמן מסויים שלא אומר להם כלום, ואין להם שליטה על כלום, אין להם קמצוץ של ודאות, אין להם שום דבר להיאחז בו, אין להם מושג כמה זמן כל הסיפור יימשך, מתי הוא ייגמר ואיך.
עכשיו אנחנו כמו ילדים, אפילו חוזרים בלופ על שאלות חסרות פואנטה, כמו, למה? למה? למה? למה? למה?
כמו ילדים.

למה ככה? לא יודעת;
ככה, סתם, אולי.

אין לי כח

אין לי כח ולא עשיתי היום כלום וכואבת לי הבטן ואין לי כח.

ובחמישי הפרויקט צריך להיות גמור והוא.. הוא די רחוק מזה. אני לא חרוצה, הפרויקט שלי כאילו במצב טוב יחסית לאחרים בכיתה שלי רק כי הם עצלנים יותר ממני! זה מדהים. מצד אחד זה נחמד להיות בחברה שכולם חברים ואין תחרותיות וכל זה, מצד שני אנחנו חבורת פדלאות שאין דברים כאלה, שהשם יעזור לנו.

אסוציאציות

הפיזיו אמר באבחון לתרגל איתה כמה דברים בינתיים עד שיחליטו על טיפול. אנחנו יורדות כל בוקר במדרגות, לכל מדרגה יורדות עם רגל אחרת. עכשיו רגל ימין, עכשיו רגל שמאל, עכשיו ימין, עכשיו שמאל, עכשיו ימין, עכשיו שמאל, וחוזר חלילה. הבוקר, לקראת סוף הדרך, קלטתי שאני נשמעת כמו פוליטיקאים מסויימים.

היא צריכה לקחת תנופה לפני שהיא זורקת, כי היא לא מצליחה לזרוק למרחק. תיקחי את היד קודם למעלה ואחורה, הם אמרו לה. הוא, בחג כדורגל, לא מצליח לבעוט למרחק. גם הוא צריך לקחת את הרגל יותר אחורה. אני לגמרי רואה את עצמי יורדת לחניון המשותף עם כדור כדי לאמן אותם בסגר, מסתובבת ביניהם וצועקת, אנטיסיפיישן! אנטיסיפיישן! יותר אנטיסיפיישן!!!

בבחירות הלפני אחרונות היה רגע שחשבתי ברצינות להצביע ל-ג' רק בגלל התעמולה הגועלית נגד חרדים.
השבוע היו כמה ימים שחשבתי ברצינות לבוא לבלפור במוצ"ש רק כדי לתמוך בשושקה.
יש בה הרבה דברים שמעוררים אנטגוניזם גם אצלי, אבל,
היא קודם כל קסם. היא קודם כל חלום. היא קודם כל תום.
כשהיא ריפררה בלי דעת למחאה של אהבה, לראש ממשלה מושחת שעשה מהלכים רק כדי שיורידו ממנו את החקירות, ההוא, מלפני 15 שנים, כשהיא רמסה יבלות ישנות בטיימינג המושלם של תשעה באב, הפסקתי לעקוב אחריה. כשיבנה צפה בביבי מעלה את גוש קטיף כדי להשוות אותם למחאה הנוכחית כבר התפוצצתי, כי הוא הצביע בעד, ואיך הוא לא מתבייש. ועדיין, זו מחאה גסה. ועדיין, יש את הפחד להידבק. ועדיין, יש גם את הפחד מהאנשים, שחלקם עלולים לעשות בי לינץ', אולי? חלקם לא. את חלקם אני מכירה. כשחשבתי ללכת לשם וחשבתי על שלטים, חשבתי לכתוב שורות של עמיר בניון ולצייר חמור לבן. חשבתי ללבוש פסים אדומים-לבנים ולבוא עם שלט "הנה אפי". אחרי מה שקרה לשושקה, חשבתי להתחפש אליה, ולבוא עם שלט שמצטט את הפוסט ההוא שגרם לי להפסיק לעקוב.
"איפה הייתי לפני 15 שנים, כשהארץ געשה, כשנאשם בפלילים השחית את הארץ?"

בשבוע הבא אני לא אבוא כי ראש השנה. מעניין אם הסגר ימנע את ההפגנה, כי אם כן לפחות ייצא ממנו דבר טוב אחד. (אין לי משהו נגד ההפגנה מעבר לזה שמגיפה עולמית משתוללת, וספציפית בשבוע הבא מוצ"ש הוא ערב חג שני של ראש השנה.)

נ.ב. אם הייתי חושבת לצאת לבלפור ברצינות הייתי צריכה לקחת בחשבון את: צאת השבת, כמה זמן ייקח לארגן את הילדים לשינה, כמה זמן ייקח לנסוע לשם ובחזרה, והאם אני אספיק להגיע הביתה לפני השעה שיבנה יצא בה לסליחות.

עכשיו

פעם אמרתי לאבא שלי שאני עסוקה בדברים קטנים כמו כביסה וכלים ובגלל זה אין לי ראש לדברים גדולים כמו לעשות אנימציה;
עכשיו, אני חושבת שזה בדיוק להיפך: אני בורחת לדברים הקטנים האלה כדי לא לעשות דברים גדולים (לא כאלה גדולים, בואו, רק יחסית יותר גדולים).

אולי זה קשור למחסום ואולי אני סתם צריכה לשבת ולהתחיל וזהו. כרגע הם במסגרות באמת, עד סוף היום (אחת וחצי), שניהם, ולי אין תירוצים. מה שיש לי זה שיעור רישום בזום בערב, והגשה לפני אחרונה של הפרויקט בשבוע הבא.

ב31 הלכנו לבקר את החמים והגיסה הקטנה, וחמותי קצת עקצה אותי, שאלה מה אני אלמד אחרי שלימודי האנימציה יגמרו. זו היתה שאלה שהיה מאוד חשוב לה לשאול והיא חזרה עליה כמה פעמים. אני לא יודעת, אני מקווה מאוד שאני לא באמת סטודנטית נצחית, אבל עכשיו כשהתעניינתי בחוגים לילדים, מאוד התחשק לי להתחיל ללמוד בלט בעצמי. לא שאני חושבת באמת להיות רקדנית או משהו, אבל זה נראה לי משהו שכדאי לדעת, שתורם ומעשיר וכל מיני, וזה כולה חוג בערב זה לא הסבת מקצוע או משהו. זה גם טוב לגב. זה גם אסתטיקה של תנועה אז זה מתאים לאנימטורים. יש מישהי שמחזיקה סטודיו בירושלים ומעבירה שיעורים גם ברמת גן, שמלמדת בלט קלאסי לנשים מתחילות. כן, נו, גיגלתי את זה אתמול. עזבו. אני חייבת למצוא עבודה ואני חושבת לעשות קורס QA ביודמי או משהו וזהו, כי אני לא יודעת כמה עבודה יש באנימציה בכלל, בטח למי שלמד במסגרת ובחוג שאני למדתי בהם. ._."

טוב, הלכתי להכניס מכונות ולשטוף כלים.

ומה נשמע אצלכם?

מחסום

מחסום יצירתי. מחסום קריאה. מחסום כל דבר. בקושי מצליחה לכתוב תגובות. לא מרגישה בנוח לפרסם שום פוסט. היתה לי תגובה מסוג התגובות הכנות של פעם שכתבתי מיד אחרי שקראתי את הפוסט הקודם של קומורבי, כמעט מיד אחרי שהוא פורסם, וקיבלתי רגליים קרות ולא פרסמתי. לא יודעת אם אני אוכל לחזור לזה אי פעם.

אני לא יודעת אם זה התפתח בהדרגתיות ואם אולי היו כמה טריגרים שדחפו את המחסום הזה קדימה. הפאנפיק האחרון שפרסמתי ב"ספרים?" הוא בהחלט טראומה קטנה, כי פחדתי לקרוא אותו כשהוא פורסם, כי שאר הפאנפיקים במקבץ היו מדהימים ולא הגבתי כלום כי פחדתי להתחיל לעקוב אחרי תגובות על הפאנפיק שלי. כי רציתי להדחיק אותו ולהיעלם מהפייסבוק או לפחות מהקבוצה הזאת (זה לא קרה. זה לא קורה אף פעם. אי אפשר להחליף יוזר כמו שמחליפים בלוג, ז"א, אפשר, אבל צריך בשביל זה כתובת מייל חדשה וזה יותר עבודה.) זה עבר לי.
אתמול בלילה שוב כתבתי פאנפיק כזה, תוך כמה דקות בגחמה של רגע ממש כמו ההוא, אבל הפעם הייתי יותר מרוצה ממנו, והקטע שזה על הפאנדום אז אולי זו סגירת מעגל. וזה הדבר הראשון שהעזתי לפרסם מאז הפאנפיק ההוא. גם פה היו לי פאדיחות בדרך אבל אני מקווה שיקבלו את זה ברוח טובה כי הפוג'ושי של הקבוצה הנחמדה והמדוייקת כאלה נחמדות ומצחיקות. באמת שהיה מוזר לי בהתחלה לראות כ"כ הרבה פוג'ושי מבוגרות, אבל זה כבר עבר לי. אולי כי התרגלתי ואולי כי לאט לאט אני מחברת לעצמי בחזרה את החתיכות מהאישיות שלי שהלכו לאיבוד איפהשהו מתישהו בין בדיקות הפתיחה של לידה #1. אנאעארף.
(עדיין לא חזרתי להיות פוג'ושי בעצמי, אבל לפחות חזרתי לראות קצת אנימה.)

ולנושא אחר,

מכירים את זה שאתם מנהלים שיחה מצחיקה עם אנשים ואומרים כל מיני דברים מוזרים אחד לשני ופתאום קולטים שהצד השני התכוון להכל לגמרי ברצינות וזה כבר מאוחר מידי כי שיתפתם פעולה עם השיחה זאת עד עכשיו אז, מה, לעזאזל, הצילו, ואז פתאום הנושא התחלף ולא הספקתם בכלל להביע את דעתכם האמיתית, נו, ניחא, תציינו את זה כבר בהזדמנות אחרת שאולי לא תקרה לעולם?

ולנושא אחר אחר, אתם חושבים שאולי אני קצת אוטיסטית לפעמים? מאיפה לכם לדעת, אתם רק קוראים את הבפנוכו שלי ואין לכם מושג איך אני בסיטואציות חברתיות מבחוץ. טוב. לא משנה.