אני לא מציירת בכלל. אני לא מציירת כלום. גם כשיש לי רעיונות למשהו שממש בא לי לצייר, זה לא יקרה. אפשר להגיד שאתמול היה הישג כי הצלחתי לצייר משהו, משהו שהשקעתי בו מחשבה ומחקתי ותיקנתי, אבל באמת שזה כלום ושום דבר בהשוואה לדברים שהייתי עושה פעם, ובהשוואה לדבר שהועדתי את הציור הזה בשבילו. אפשר לומר שאתמול היה הישג כי הייתי אמיצה מספיק כדי לשלוח את הציור, כי נשארתי לשמוע עליו חוות דעת, כי בכיתי רק אחר כך ורק קצת. אבל זה עדיין היה מעט מידי ומאוחר מידי וזה עדיין כאב. אני ממש מתלבטת אם אני צריכה לקנות לעצמי את "כראמל אתה לא יכול לעוף".

אין לי פנאי ואין לי פניות. רוב אתמול הייתי בסטרס סביב משהו אחר לגמרי. מגישים עכשיו את הפילוחים לשנה הבאה. אני אוכלת סרטים מכל הכיוונים על סייעת לבילבי בכיתה א'. זה יועיל? זה יזיק? זה מיותר? זה מסוכן? זה כדאי? זה לא כזה משנה ומה אכפת לי שתהיה? כבר שמעתי הפחדות מכל הכיוונים. אתמול הייתי בסטרס סביב זה ולקח לי זמן להתפנות רגשית ללהתחיל לצייר בכלל.

אבל עוד לפני זה, אתמול בבוקר לקחתי את בילבי לביקורת השנתית שלה אצל רופא התפתחות. היה לא נעים בלשון המעטה, אבל מאז שקיבלתי את זה שאני אוטיסטית אני הרבה פחות שיפוטית כלפי עצמי בגלל דברים כאלה. היה לא נעים, אבל לא בגללי. זה בסדר ללפות בין האצבעות את המדבקה שאיזומדיקן תלבשה לעצמה מהחולצה, ולהתעסק בה עד שיורד ממנה כל הדבק והצבע והפגישה נגמרת. זה בסדר לדבר בקול חלש. זה בסדר לשאול ולא להבין. זה בסדר להיות עיוורת לקשיים של הבת שלי אם אני מבינה מה עומד מאחוריהם והם לא נראים לי כמו קשיים בכלל, הם נראים לי נורמטיבים. זה בסדר לענות תשובות מדוייקות להפליא שלא עונות לשאלה כמו שהשואל התכוון. (הוא דיבר על בדיקות גנטיות, הוא שאל בהקשר הזה אם אנחנו מתכננים עוד ילדים. אמרתי לו שלא בזמן הקרוב. אז הוא צחק ושאל אם אנחנו מתכננים בזמן הרחוק, ועניתי את האמת – אין לי מושג. הוא דיבר על הסיכוי שיוולד ילד בתפקוד נמוך. האאאאאאאי, וואקאטרו, אם נרצה עוד ילד נעשה בדיקות, לא בטוח שנרצה כזה אי פעם, אני סתם לא מגדת עתידות, סליחה.)
מה שכן, כדאי לי להראות לה איורים של אבי בלייר, או בכלל דברים יותר קולנועיים ופחות פרצופים מחייכים או בוכים, כי היא לא ידעה להגיד מה מרגיש הילד שרואים את הגב שלו, אבל רואים את הפנים של המבוגר שעומד מולו וכועס עליו. היא כן ידעה להגיד שהילדה שראו את הגב שלה וראו את המבוגרת לידה מנחמת אותה עצובה, אבל לא ידעה להסביר למה אז המציאה סיפור. (האמת שהשאלה "למה" לא כזה ברורה. לגמרי אפשר להבין אותה בתור הזמנה לסיפור סיפור. השאלה הנכונה היא "איך את יודעת שהיא עצובה?" או "לפי מה את יודעת שהיא עצובה?", אולי לזה היא היתה יודעת לענות את התשובה שהרופא התכוון אליה. לא חשבתי על זה עד שכתבתי את זה, כאן, עכשיו. נ"טים יכולים להיות כל כך מטומטמים לפעמים. סליחה, כן?)

עכשיו אמא שלי התקשרה כדי לנפח לי את המוח במשך עשרים דקות על למה אסור בשום פנים ואופן להקצות לבילבי שעות סיוע. השיחה הזאת נגמרה בזה שצרחתי שאני לא חזקה וטרקתי את הטלפון (אני צורחת וטורקת לה הרבה שיחות. היא לא מתכוונת להציף בכוונה, היא נ"ד בעצמה, וזה לא הוגן שכל האוטיסטים במשפחה הגרעינית שלה צורחים עליה וכדו', אבל גם אנחנו לא אשמים, אוף). כתבתי פה שאני לא אוכל לצייר או ליצור שום דבר לעולם, אבל אז קראתי שוב את הפוסט וחזרתי לקו המחשבה שלו ואפילו הוספתי קצת לפסקה הקודמת. אולי אני יודעת איך להציל את עצמי והכל יהיה בסדר. נראה לי שגם איזומדיקן אוטיסטית. אמא שלי מאוד מתנגדת שנקח אותה לאבחון, כי היא אייבליסטית. אני שונאת את כל מה שיש לה להגיד בנושא הזה. זה כל כך מרתיח אותי. אוף אוף אוף.

בטח שכל דבר קטן שקורה להם נכנס לי ללב. איך התפרקתי אתמול כשבילבי סיפרה לי על ילדות שהעליבו אותה (הממ התפרקתי מהבפנים, מקווה שהיא לא ראתה את זה.)

יש אתגר של ליאורה ומרמיי ופרויקט קיץ של ספרים? ויש לי סתימה בצינור של ה.. העשייה? היצירה? לא יודעת, דווקא היה לי רעיון לזה של ספרים?, חשבתי עליו מזמן ושכחתי ממנו עד שהיום שוב אלה הזכירה ונזכרתי בו, אפילו לא ציירתי סקיצה, עד עכשיו לא היה לי זמן לזה, פשוט, אבל עכשיו יש, הנני כאן, כן? אני יכולה לצייר סקיצה בסקצ'בוק אבל איזומי/מדיקן ישנה שם. כן אני יודעת שפעוטות לא אמורות לישון בחמש וחצי, בטח הייתי צריכה להכניס אותה למסגרת כדי שתתאזן עם השעות שינה ועם ההזנה והכל, אני גרועה בכל מה שקשור לארגון וזה היה יכול לעשות לה סדר יום, אני איתה בבית אבל לא מהאמהות שיוצאות כל בוקר לגינה ומכירות את כל הפעוטות האחרים שלא במסגרת/עם סבתא/עם מטפלת בשכונה. אני לא. היא התחילה להרתע ממקומות עם פעוטות אחרים. אני גרועה בזה, אבל אין לי יותר מידי רגשות אשם לגבי זה כרגע. אולי כדאי שאני אכניס אותה למסגרת מהר, עוד לפני ספטמבר (כבר רשמתי אותה לספטמבר הקרוב).

אני עושה דברים אחרים. המון דברים אחרים. המון דברים אחרים שקשורים בילדים. המון דברים אחרים שיש הורים אחרים שמפספסים או מזניחים. אני בסדר בסה"כ, גם אם לא תמיד יש לי כח, גם אם אני אינטרוורטית, היה יכול להיות יותר גרוע.

אני לא עושה כלום לגבי עצמי, הנושא הזה כבר שחוק לגמרי, לגמרי, אני גם לא יודעת מה לעשות בכלל. וגם לגבי זה אין לי רגשות אשמה כרגע.

אולי הייתי צריכה, אולי, לעשות משהו

בשנה שעברה עוד היינו נוסעת פעם בשבוע להרצליה בשביל הפיזיותרפיה של בילבי, ולפעמים עברנו בחנות צעצועים שהיתה ליד שמכרו בה צעצועים קצת שונים ממה שיש באיזור שלנו, נגיד, בחנוכה קניתי שם סביבונים מנגנים עם לייזר שלא מוכרים אצלנו, ואני לא זוכרת מה חיפשתי שם לפני פסח (מכרו שם בין ההפתעות גם שפופרות פצפונות עם חומר צמיגי וקשית זעירה שאפשר למרוח על הקצה שלה את החומר ואז לנשוף לתוכה והוא מתנפח, קראנו לזה בועות שלא מתפוצצות. כשהייתי ילדה זה היה בכל החנויות וקראו לזה משהו מה "קריסטל בולז", למרות שכל קשר בינן לבין קריסטל מקרי בהחלט), אבל כשיצאנו משם פגשנו שתי ילדות חב"דניקיות קטנות שהושיטו לנו קופסת קרטון קטנה שכתוב עליה שהיא מכילה מצה שמורה.

"יש לנו צליאק," אמרתי להן. הן לא הבינו, ועדיין הושיטו את הקופסא.
"אסור לנו לאכול גלוטן," ניסיתי שוב, והן עדיין לא הבינו והושיטו לנו את הקופסא.
"תודה, אני אתן את זה לבן שלי, פסח שמח!" לקחתי את הקופסא.
בליל הסדר נתנו לו אותה.. האמת שבאמת תהיתי איך מצה שמורה נכנסת בקופסא כזאת קטנה, אז היתה בפנים שקית ניילון אטומה עם שברי מצה. הוא נשנש מזה קצת בין המצות של הסדר. זה בא גם עם הגדה כלשהי, לא זוכרת אם מישהו הסתכל עליה, לי היו שתי הגדות חדשות, אחת הקלאסית של בבא ואחת חדשה של ארז צדוק (מומלצת בטירוף, ז"א, האיורים מהממים, נראה לי שמתישהו הוא שם באינטרנט כמה כפולות לדוגמא אז אם תחפשו תוכלו לראות בעצמכם). כן, הייתי עם שתי הגדות וג'ינגלתי ביניהן, אז אח"כ קראתי בבית את כל ההגדה של ארז צדוק כמו שצריך כי בסדר לא הייתי פנויה לזה. לא משנה.

הבוקר ראיתי בפייסבוק שחב"דניקים חילקו בחינם חבילות ענקיות של מצות עבודת יד. אין לי מושג איפה, לא עצרתי להתעמק. בכל מקרה זה לא בשבילנו, ובטח אבא שלי כבר יקנה כאלה בסופר. מסתבר שאמא שלי קנתה לנו בטעות את המצות שיבולת שועל, שמעתי שהן דוחות בטירוף אבל לפחות יהיה לנו המוציא ועל אכילת מצה השנה (אני לגמרי הולכת לוותר לבילבי אם זה יהיה מגעיל, היא תוכל לנשנש מה"מצות" תפוחי אדמה שהן בעצם סוג של חטיף בצורת מצה, אם היא תרצה).

מדיקן עוד לא במסגרת… אח, כשאני כותבת עליה פה זה מזכיר לי שעוד לא קבעתי לה תורים כדי לבדוק אם גם היא אוטיסטית (אני חושדת שכן אבל לוקחת את החשדות שלי בערבון מוגבל, כל התינוקות שגידלתי לפניה אוטיסטים אז אין לי יותר מידי מגוון להשוות אליו כדי להעריך איזה מוח יש לה), בכל מקרה, רציתי לכתוב שהיא לא במסגרת ולכן הנקיונות לפסח עוד לא ממש התניעו השנה. בשבת יבנה ואני ניסינו להסביר לבילבי את המושג "לחיות בסרט", אני נתתי דוגמאות כמו אנשים שלא מסונכרנים עם עונות השנה, החגים וכאלה, שלמען האמת זה לא הכי מדויק לביטוי הזה. יבנה נתן דוגמא מדויקת: אנשים שחושבים שיום אחד יספיק להם כדי לנקות את כל הבית לפסח (אלה היינו אנחנו, לפני כמה שנים. מצאנו מדריך של הרב מלמד להכשרת בית לפסח בכמה שעות, לדבריו. זה לקח יותר זמן, הרבה יותר. והשנה יש לנו גם פעוטה לא צליאקית שמפזרת פירורים במקומות שרירותיים, נצטרך לנקות באמת. ז"א, אנחנו צריכים, בהווה, לנקות באמת. אני מדחיקה).

פעם אחת בדרך לחוג כשהלכנו ארבענתו (טוב אחת מאיתנו היתה בעגלה נראה לי) עבר אופנוע רועש להחריד. זה הדבר היחיד שעולה לי. קומיקס של שני פריימים גג. זהו.

בניתי על הביקורת אצל הנוירולוג בתחילת פברואר, אבל חוץ מטיפונת יציאות אייבליסטיות הכל היה סבבה.

אני לא הולכת לצייר את עצמי רבה עם אמא שלי, או עם יבנה.

לפני הדדליין של קורל יש את פגישת האמצע בגן.. אולי זה יתן לי רעיון, אולי לא.

פעם הרעיונות היו פשוט סביבי בכל מקום, ועכשיו… אולי זה כי גם ככה אין לי תנאים לפתח מהם שום דבר אז כבר הפסקתי לשים לב, ואולי דווקא יש לי רעיונות ואני פשוט לא חושבת שהם ראויים לפיתוח, הם סתם משהו שיכול להעסיק לי את המוח בזמן שאני לא יכולה לעשות כלום (למשל כשאני מרדימה פעוטה בלילה. פעם קראתי וובטונז בזמן הזה, אבל האור מהמסך מפריע לה, ולפעמים הסיפורים שבראש שלי באמת יותר מעניינים. לא אני לא הולכת לפתח שומדבר מזההה!!!11 זה בטח מטומטם.)

(קורל זו אוטיסטית שאוספת חומרים לפנזין אוטיסטי ומחפשת עכשיו קומיקס ואיורים אוטיסטים לפנזין.)
(אייבליזם זה כמו גזענות רק בהקשר של מוגבלויות ולא של גזע.)
(פגישת האמצע בגן זה משהו שגרתי שעושים להורים לילדים בשילוב בגן, נראה לי?)

לא משנה, נראה לי.

נו, זה מאוד הפריע לי בבוקר, אבל מאז לא היתה לי הזדמנות לכתוב את זה, ועכשיו אני חושבת שאולי זה לא כזה נורא ואני יכולה להסתדר עם זה גם ככה.

(זה גם לא כזה נורא אם אני אקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שבועות או חודשים ולא אדע מה זה "זה". זה לא כזה חשוב. הכל טוב.)

טוב, זה "גמד ענק בין חברים מכרים וזרים גמורים" – יש קבוצה כזאת, יש התארגנות כזאת כבר שמונה או תשע שנים, כל מי שרוצה יכול.ה להצטרף, השנה גיליתי שזה קיים ומצד אחד נחרדתי להרשם ומצד שני אחותי הבלונדה שכבר שנים בזה ניסתה לעודד אותי שזה דווקא יעזור לי להתמודד… בסוף נרשמתי כי חשבתי שזה המעט שאני יכולה לעשות בתקופה שהחברה שסועה וכל זה. כשנרשמים יש שאלון קצת חופר שאמור לעזור לגמדים לדעת מה לשים לענקים במשלוח, וחוץ מזה מרגלים אחרי הענקים ברשתות החברתיות כדי לדעת מה לשים להם במשלוח, אחרי הכל מדובר בזרים גמורים. אז הגרלתי מישהו שלא קיים ברשתות החברתיות וענה רק על 2.5 שאלות, אני יודעת רק בן כמה הוא, במה הוא עובד, שהוא אוהב חמוץ ומר, לאכול, את הסרט חתונת רפאים ואת פרטי ההתקשרות שלו כדי לתת לו את המשלוח בסופו של דבר. אני מדמיינת שהוא אולי קצת כמו מי שהיתה החברה הכי טובה שלי בשירות לאומי, כי הם עובדים באותו תחום והיא היתה מטאליסטית, ו, ו, והבת שירות של ההוספיס (ואחת הנשים המגניבות ביותר ביקום כנראה), ובכל זאת אין לי את התנאים להכין משלוח ראוי גם בשבילה. קניתי ממתקים חמוצים ומרים ותרמוס קומפקטי וזה ממש כלום בהשוואה לדברים שאחרים בקבוצה עושים, הם עושים מאמצים ומוציאים על זה המון ומשקיעים ממש… האמת שקצת ירד לי כשראיתי כמה מעט הוא שיתף על עצמו אבל כל הבאזז בקבוצה כן גרם לי לרצות להשקיע בכל זאת, ובכל זאת לא היתה לי הזדמנות להכין כלום.
חברים בקבוצה הזאת אנשים באמת מדהימים ומיוחדים ואני מרגישה קצת קטנה מידי בשביל להיות חלק מקבוצה כזאת, אבל כולם יכולים להצטרף אז גם אני שם וכנראה שזה בסדר.

נראה לי שאעצור פה ולא אספר מה בדיוק קרה הבוקר. אני פשוט צריכה לסיים ולשלוח את זה מהר. רציתי להכין פאנארט של קורפס ברייד אבל אולי אוותר על זה כדי לזרז את העניינים, לפחות אקנה עוד משהו כי יש ממש מעט דברים וזה לא יפה.
אוקיי, נעשה את זה ככה: אם היום בלילה אצליח לשבת על הקבר עם הכלה כמו שרציתי, אכניס גם פאנארט למשלוח. אם לא, אז לא. זהו. בלי נדר.

מה הקטע פשוט לספר, לפרט ולפרוט אירועים, בכתיבה בבלוג? למה צריך לתעד כל דבר? משהו מזה חשוב? משהו מזה יעניין אותי מתישהו בעתיד?
כשתיעדתי לפרטים בכפייתיות כל אירוע זניח ובדל מחשבה בגיל 16, בבלוג הראשון ההוא, חשבתי שכן. בסופו של דבר כן גיביתי אותו כשחשבתי שאולי הדברים שכתובים שם יעזרו לי להבין את הילדים שלי בעתיד. אני כבר לא בטוחה שצדקתי. למרות שהם גרסאות שלי, הם עדיין אינדיבידואלים בפני עצמם ורוב הסיכויים שהידברות איתם תתן לי צוהר אמיתי למה שעובר עליהם. בכל אופן, הכל מגובה במחשב יותר זקן ופחות מתפקד ואין לי כח לטרוח לפתוח אותו בכלל, בלי קשר, ובטח שהארכיון הישן הזה לא שווה את המאמץ.

אבל מאז במשך שנים כתבתי, כתבתי גם סיפורים וגם על עצמי. ליטשתי, התלטשתי, ניסיתי להיות ממוקדת, להעביר רעיון או נקודה או רגש או אווירה. השתמשתי הרבה בדימויים כבר אז, ותמיד הייתי אוטיסטית והשתמשתי בדימויים שרוב האוכלוסיה פחות מכירה (עד גיל 17 או 18 עולם הדימויים שלי היה דיג'ימון, כן? בהמשך נפתחתי לעוד.. אנימה.. שזה עדיין נישתי בטירוף, או לפחות היה נישתי באותם הימים), אל תחששו לתהות למה אני מתכוונת, אחפור לכם עד בלי די אם רק תביעו עניין מזערי~

כן, אבל, התלטשתי וניסיתי להיות מובנת, אין לי כח לבדוק את הארכיונים של הבלוגים האלה אבל אם קראו אותי יותר אנשים אולי הצלחתי להיות מובנת, אולי היה בי משהו ייחודי שהם אהבו לקרוא, אולי אני סתם מחמיאה לעצמי, לא יודעת. אני חושבת שכן היתה תקופה שכתבתי טוב, או לפחות הרבה יותר טוב מבגיל 16 (שזו לא חוכמה גדולה, כן?)

אבל תמיד, תמיד! המטרה של הבלוג היתה פריקה. אם בגיל צעיר הייתי צריכה לחלוק מידע וחוויות בצורה מפורטת במיוחד זה היה המקום. בהמשך פרקתי גם דברים אחרים. פרקתי את הצדדים באישיות שלי שהחבאתי כי החשבתי אותם לילדותיים. כשלא היתה לי פניות נפשית גם לדברים האלה, פרקתי מצוקות, פרקתי פחדים, הלקאות עצמית, רגשות אשמה. התחלתי לשעמם אפילו את עצמי. לפעמים היה גם תוכן שונה, הדברים שלא רציתי לכתוב בשמי בפייסבוק, הדברים שחשבתי באמת.

אבל הכל נתקע כשמרכז החיים שלי סבב סביב אחרים שלדעתי היה לא הוגן לפרוק עליהם, אותם, בלי שהם מודעים לזה אפילו. זה לא שפרקתי במקום אחר, זה שהשתתקתי. פשוט השתתקתי.

אבל זה בסדר, אני כבר בסדר עם זה, אני בסדר עם הכל, אני (אני אני אניייי! היתה תקופה שכתבתי בכוונה בלי המילה הזאת והצליחו להבין אותי! כי היפנים צודקים. אפשר להבין מי פועל לפי ההקשר, לא צריך להגיד "אני"!)

אפילו הגבתי קצת בקבוצת פייסבוק סגורה של אוטיסטים

אם זה מספיק בסדר כדי לצאת בפייסבוק, זה יכול לצאת גם פה, נכון?

אבל איפה להתחיל אחרי ששתקתי כל כך הרבה זמן? במה להתחיל? ואיך?

כתבתי כבר את הפוסט שמתחיל לספר את זה כל כך הרבה פעמים, ולרוב השתפנתי ולא פירסמתי אותו בסופו של דבר. מה יקרה הפעם?

שאני בסדר עם האוטיזם 🙂

זהו. זזתי.

היא כבר בת שנה וחמישה חודשים עכשיו. אה, שכחתי מה רציתי לספר. היה לי משהו בראש ושכחתי אותו. אני יכולה לספר איך היא נולדה (אמ;לק לידת בזק, תוך שעה, הספקנו לשים את הילדים אצל הורים שלי ולהגיע לחניון של מיון יולדות). הנה, סיפרתי. רציתי לספר משהו אחר. שכחתי.

אני לא כועסת עלי, עוד לא התרחקתי מספיק מעצמי של לפני שנה בשביל לשכוח את החרדות מכל שיחת טלפון. ברור שיש לזה מחיר שלא אני משלמת ואני מרגישה הכי רע בעולם על זה, אבל אולי זה פחות חמור כי כן פנינו לאנשים אחרים וטיפלנו בדרכים אחרות, או דרכים זהות אצל אנשים אחרים. אולי אני לא באמת כזאת אמא איומה. אולי אלה סתם מחשבות מרושעות שמכרסמות לי את הלב בלילה.

אוף אוף אוף ואוף.

זה לא פייר זה לא פייר אני לא יכולה לעשות הכל לגמרי לבד וזה לא פייר.

אין לנו כסף לפסיכולוגית/מנחת הורים עכשיו. אני מתה לדעת מה היא היתה אומרת. היא היתה מרגיעה אותי ונותנת לדברים הגיון.

גם אני הייתי ילדה כזאת, מלאה בחשיבות עצמית, מחפשת לתקוע מילים מפוצצות גם כשהן רק מסבכות לה את המשפטים, מצטטת דברים שנשמעים חכמים שהיא קראה במאחורה של הקורנפלקס או המשחת שיניים, רוצה להראות שהיא חכמה. בתור ילדה קטנה אפילו היה לי דיבור כזה איטי. והבנתי את הקונספט של הדדיות בגיל הרבה יותר מידי מאוחר, ועד היום קשה לי איתו, אני עדיין מרגישה פראיירית כשאני עושה דברים מסויימים שאם אחרים היו עושים אותם הייתי סופר מעריכה וחושבת שהם די מדהימים. זה בעצם סוג של רגשי נחיתות, לא? ביטחון עצמי נמוך. פחות נמוך מפעם, אבל עדיין רחוק מלהיות גבוה.

אוקיי כנראה ענווה זה עניין של ביטחון עצמי גבוה מאוד. רק מי שבטוח בעצמו מאוד לא מחפש חיזוקים חיצוניים ונוח לו איך שהוא. טוב אבל זו ציפייה גדולה מידי מילדים קטנים, במיוחד כשאני בעצמי ממש עוד לא שם.

תגיד(ו) לי רק, מה זה חבר? מה הופך אדם לחבר? למה לאדם מסויים קוראים חבר, ולאדם אחר לא? מה ההגדרה של חבר? אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת בעצמי, אז מה אתם רוצים מהילד. הילדה אמרה שהחברה שלה חברה שלה כי הן משחקות יחד ב"משפחה" (לא מלעיל או מלרע, דגש ב-מ"ם.)

גם לי היו חברים דמיוניים, אבל הם ליוו אותי מגיל 3 והעדפתי לשחק איתם גם כשהיה לי עם מי לשחק. החבר שלו נוצר אתמול ברגע שלא היה לו עם מי לשחק, כדי שלא ישעמם לו. איזה ילד חכם כבר יודע שזה תוצר של בדידות ושיעמום, לקח לי שנים לפענח את זה בעצמי, והוא ידע מיד. כמה שזה מדכא לי את הנשמה.