לפני שנתיים נולדה לי ילדה קטנה.

מודעות פרסומת

שיער גוף (של אחרים)

הוא צומח עבה וסמיך יותר אם הוא כבר גולח פעם.

הוא כבר גולח פעם. במחנות.

סבא שלי המשיך לגלח את בתי השחי שלו כל החיים, כי מה הוא צריך את היער הזה.

בכל פעם שמישהו או מישהי כותבים בפייסבוק משהו על שיער גוף נשי/גברי/הסרה/השארה, אני נזכרת בסבא ז"ל, שהיה מגלח את בתי השחי שלו למרות שהוא היה גבר, הטרו ויליד שנות העשרים של המאה הקודמת. בכל פעם שאני קוראת דבר כזה מתחשק לי לספר, אבל סבא היה איש צנוע ובטח לא היה רוצה שאני אספר, בטח שלא בפייסבוק. אז אני שותקת ומקווה שלפחות הם יקראו פעם סלמנדרה ואיך שהנאצים גילחו הכל, גם את מה שלא אמורים לגלח לעולם (לדעתו של ק.צטניק, לפחות).

סליחה שכל דבר מזכיר לי את השואה.

התגובות לילדה במרחב נחלקו בין אנשים שלא התייחסו לאנשים שממש התלהבו. אתמול היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובה מטומטמת מצד אישה שמפורסמת בהפגנת טמטומה בכל הזדמנות אפשרית (גם במקרים בהם לא ידעתי שהזדמנות כזאת קיימת. אני מופתעת ממנה בכל פעם מחדש, וגם מתרגזת המון, למרות שכבר הבחנתי שזה לא אישי וזה מי שהיא. עדיין קשה לי לשחרר. זה ייקח זמן ואולי לא יקרה לעולם כי בקרוב נתראה בקושי אם בכלל אז בשביל מה לטרוח להסתגל אליה בכלל.)

אני יכולה לכתוב מה היא אמרה אבל זה לא יעבור כמו שצריך בלי האינטונציה.

לא משנה. כבר סיפרתי את זה לעקרבים שלי, יבנה צחק ואמא שלי נלחצה.

לא משנה.

בכל מקרה, זה עבר לי די מהר. אולי כי הסתגלתי כבר כי פעם הייתי עצבנית ימים אחרי אינטראקציה עם הטימטום שלה. בכל מקרה, עד שיבנה חזר הביתה בערב ורצה לשמוע מה הרגיז אותי ולא הייתי יכולה לכתוב לו כי הוא לא יבין בלי האינטונציה, כבר הייתי רגועה, ואפילו לא התעצבנתי כשחזרתי לדוש בזה. ואחרי שהוא צחק מהתגובה ההזויה ו/או תצוגת המשחק שלי, הוא אמר שגם הוא חשב ככה כשהוא שמע (קרא. בוואצפ ששלחתי לו.) שהיא צריכה משקפיים. מסכנה, כבר בגיל הזה. מה מסכנה? כולה משקפיים, אפשר לחשוב! אתה מסכן? אני מסכנה? יש לנו משקפיים! השמישמור!

תגלית מרעישה

הילדים עשו לי פיגוע וורדפרס ופרסמו לי פוסטים מהטיוטות (כנראה בלי להבין מה הם עושים בכלל. לא בטוחה מי מהם עשה את זה ומתי, רק שראיתי את זה רק עכשיו וכל זה קרה אתמול.)

ביי.

23.6

אז לפני 15 שנים כתבתי את הפוסט הראשון שלי

ואני בת 30 אז אני בלוגרית חצי מהחיים שלי

וזה הכל לבינתיים

(וכותבת מגיל 8

ומספרת סיפורים מגיל שלוש או מאז שאני זוכרת את עצמי).

אני חושבת שזה רע או מיותר עד שאני מקבלת פידבק חיובי.

אני חושבת שאני לא רוצה לעשות (כמעט) שום דבר אחר.

ממש בשבועות האחרונים רצים לי כמה רעיונות לסיפורים (עם דמויות ועולם והכל) ואין לי עם מי לדבר על זה ומה לעשות עם זה. היו לי כמה ימים שפשוט חשבתי רק על זה ואני כמו תוססת ועל סף פיצוץ מבפנים.

אני סתם מבלבלת במוח.

הנה, קיבלתי לייקים לאיזה קשקוש שכתבתי בפייסבוק, אז אולי אני כן יכולה לעניין אנשים.

פעם הקראתי את הקטע ההוא שכתבתי והתלבטתי מאוד אם להקריא או לא וכשסיימתי והרמתי את הראש ראיתי שכולם מחייכים אלי בחום!

כשחזרתי הביתה ונתתי ליבנה לקרוא הוא הפסיק די בהתחלה כי זה משהו עם משיח ותחת ולא יפה אז חיבקתי אותו והבטחתי לו שאני לא אהיה יוכי ברנדס.

הוא לא ידע מי זאת יוכי ברנדס.

לא משנה.

נראה לי שכבר סיפרתי לכם על זה. זה היה מזמן. עכשיו, המ, עכשיו, המ, עכשיו אני לא עושה כלום (לומדת אנימציה, עדיין,) ואנחנו צוברים מינוס שהולך וגדל וכרגע כמעט בגודל של המשכורת של יבנה (ז"א, מתאפס בתחילת כל חודש, אבל ממשיך לגדול לאט לאט ותכף זה כבר לא יקרה) ואני רוצה להתפרנס מכתיבה, איכשהו, ואין לי מושג לאן לפנות ולמי ומה יש לעשות עם זה בדיוק ואיפה ואיך ודי באוויר. כן, אני יכולה לכתוב תוכן כמו דפי פייסבוק מסחריים כאלה, אתם יודעים, קראתם את הבלוג שלי, אני יכולה.

אני לא עושה כלום.

טוב, צריכה תכף לצאת לקחת ילד מגן, ביי בינתיים.

(סליחה על ההזחות המכוערות וכו'… דווקא רציתי לכתוב פוסט בלוגולדת מהמחשב אבל לקח לו יותר מידי זמן לעלות אז כבר כתבתי מהאפליקציה בטלפון.)

מה רציתי לכתוב?

(זה לא כואב מספיק כדי להתפרסם בכל מקרה, אבל שיהיה.)

אתמול לא לבשתי חזייה כשהלכתי לביה"כ וזה לא באמת חוכמה כשאין לך ציצים ויש מצב שחזייה זה סתם חם ומיותר גם ככה כשאין לך ציצים ובכל מקרה אחרי כמה דקות לתוך הסיטואציה כבר שכחתי מה לבשתי או לא לבשתי ורק עמדתי שם בלי סידור ועם תהייה האם לגשת לספרייה שנמצאת בצד של הגברים כדי לקחת אחד ויש שם נשים שיש להן סידורים מהספרייה הזאת ולא כולן הגיעו לפני שהתפילה התחילה אז איך למען השם לעזאזל טוב נצא מפה וזהו גם ככה פופון התחילה להתלונן. (בפעם הבאה נביא סידור מהבית.)

נקרא לה פופון (foofoon). פופון זו בובה פצפונת, אולי היא היתה מחזיק מפתחות במקור, של אפרוח צהוב שהיא מצאה אצל הורים שלי וקראה לה "פופון!" בקול מאוד גבוה. ובאה להראות לי אותה ואמרה "אמא, פופון!" באושר, בקול מאוד גבוה. אח"כ היא מצאה בובה באותו צבע וגודל אבל של איש-סמיילי-או-משהו-כזה אצל החמים שלי וקראה גם לה פופון, באותו האופן. אתמול הילד קרא לה בעצמה פופון, הוא ניגש אלי ואמר לי ברצינות משחקית כזאת, בואי נחפש את הפופון, ואז רצנו לחדר השינה, שם היא רבצה עם אבא שלה, ועכשיו נלך, הוא אמר, אז אמרתי, נלך, וחזרנו לסלון, ושוב, נחפש את הפופון, ריצה לחדר השינה, שלום פופון. נלך. בחזרה לסלון. זה חזר על עצמו הרבה והייתי יכולה לכתוב את זה עוד כמה פעמים אבל לא באמת ספרתי כמה פעמים עשינו את זה. בפעם האחרונה היא באה איתנו לסלון, הלכה ואחזה בכפות הידיים שלי, כי ככה היא הולכת. היא קטנה וצהובה אז אולי זה מה שהפך אותה לפופון. ועוד חודשיים היא בת שנתיים לפי הלועזי. וככה היא הולכת.

זה לא בשבילי

אני כמו מה שהפרשנים אמרו על האנשים בסדום. אני מאלה. אולי גם אתה. אנחנו ביישנים מידי בשביל להיות מכניסי אורחים וגומלי חסדים, אולי זה אפילו חרדות חברתיות במקרה שלי, לא יודעת. סיפרתי לך כמה גרוע היה לי במדורה של הגן אתמול. אתה שאלת, ראית שאני מבואסת, אז סיפרתי לך. אמרת לי שחלק מהעניין זה לשחרר ולהבין שזה בסדר לא להיות במרכז העניינים תמיד. אמרתי לך שאני לא צריכה להיות במרכז העניינים, מספיק שלפחות הייתי מנהלת שיחה עם מישהי אחת, לצאת ידי חובה, משהו. כן חייכתי והחלפתי קצת מילים עם כמה אמהות אבל רוב הזמן באמת הייתי לבד, והילדים שלי לא באמת הזדקקו למלוא תשומת הלב שלי, לא ברמות שהיו אמורות למנוע ממני לנהל שיחה סבירה. ובטוח ראו עלי שאני מרגישה לא בנוח, ראו בשפת הגוף שלי, שמעו בדיבור שלי, משהו בנימה החלשה הזאת.

אולי התלמידים של רבי עקיבא שנספו בזמנו היו פשוט כמוני. זה מה שמישהי כתבה בעלון השבת "שביעי", ואז גם העלתה לפייסבוק שלה, וקראתי כי לפני כמה ימים החלטתי לעקוב אחריה, ואז זרקתי את הסמארטפון מהיד כאילו נכוויתי והתחלתי לבכות בלי שליטה.

אני גרה בשכונה עם אנשים חברותיים ואיכותיים ומקסימים. הקצר בתקשורת מגיע נטו מהצד שלי. הם באמת בסדר, הם דואגים לכל מה שצריך בתור הורים והם לא מהמשקיעים המופרכים האלה, הם בסדר גמור, על הנייר הייתי אמורה להסתדר איתם נהדר וזה פשוט לא קורה. בתיאוריה אני מבינה אותם ומסמפטת ובפועל אני לא יודעת איך להביע שום דבר מזה. הם מתקשרים ביניהם בצורה כזאת זורמת וטבעית ואני לא. אני לא. אני כזאת תקועה. אני שם בגלל הילדים. הם גם הסיבה היחידה שלי להגיח מהבית לשעה-שעתיים אחה"צ, לקחת אותם מהגנים ולפעמים גם לקפוץ לגינה, וזהו.

(בכלל לא כולם הגיעו, אבל הילדים נהנו אז אני לא מתחרטת.)