כל טא-קא צריכה מואנה

טוב, לא קראתן אותי כשהייתי בת 16, זו גרסת 2019 למנטרת "כל יאמאטו צריך ג'ו" שהיתה לי אז.

בכולופן, לפעמים הכל אגדה ואין ברירה וטא-קא היא לא רק טא-פיטי אלא גם מואנה בעצמה, כי במציאות אין תמיד נסיכה שתבוא להציל אותך, אז יאללה, תהיי השינוי שאת רוצה להיות יאדא יאדא ותקומי מהספה ותלכי לבדוק במזווה אם יש מצרכים ואם כן תכיני קציצות ואם לא תלכי לקנות מצרכים ואז תכיני קציצות והעבודה תחכה לאחר כך. כבר מתחיל להיות לחוץ אבל בכל מקרה את כבר שעה שרועה על הספה ולא מתקדמת לשום מקום אז יאללה. יאללה כבר. נו.

עריכה: 12:30: הקציצות על הגז וחזרתי לספה כי נעלבתי ממישהו בפייסבוק. יש לי עבודה לעשות. עכשיו אין פה דג חשמל שהוא רוח רפאים של סבתא שלי כדי לעודד אותי וכו', אבל אני יכולה בקלות לדמיין אותה, עם המילים והמחוות שלה, ולהתעודד.

יאללה כבר, נו! 🙂

מודעות פרסומת

אתגר עשר השנים

לפני עשר שנים היה לי חשבון פייסבוק אחר, שסגרתי אחרי שגיליתי דרך תמונות שחברות העלו, שחברה התחתנה ואפילו הזמינה מישהי רנדומלית מהיסודי בזמן שאני אפילו לא ידעתי. זה היה דומה מידי לדברים מגעילים שאותן חברות עשו (בכוונה יותר או פחות) לי בתיכון.

כך חייתי לי בלי פייסבוק למשך כמה שנים עד שאמא שלי ואחותי הגדולה התעקשו שאני חייבת לפתוח אחד, עם תמונת פרופיל, לטובת בחורים שישמעו עלי ויראו שאין לי פייסבוק או פייסבוק בלי תמונה ויחשבו שאני מסתירה משהו ו/או מכוערת.

החשבון הזה לא היה פעיל במיוחד, עד שהייתי בשמירת הריון בזמן שהיו בחירות ואקשן בפייסבוק והתחלתי לעקוב אחרי כל מיני מפרסמי סטטוסים מצחיקים. מאז אני מכורה.

בקיצור, אני לא יכולה להשתתף באתגר של תמונה מ2009 לצד תמונה מ2019.

ב2009 הייתי בסמסטר השלישי לטייק הראשון של התואר במדמ"ח, אלא אם הסמסטר כבר הסתיים, כי כשהסמסטר הסתיים בדיוק פרשתי (נגשתי רק למבחן אחד) ובשלב מסויים מאוחר יותר התחלתי את המכינה לעיצוב ואדריכלות (במטרה להתקבל לתואר בתקשורת חזותית או אנימציה), ולקראת סוף השנה בכלל התחלתי שוב תואר במדמ"ח, במוסד אחר. זו הייתי אני ב2009. אולי אני יכולה להעלות לפה פוסט רנדומלי מ2009 ברוח האתגר הפייסבוקי הזה. וואטבר. היום שישי קצר, עשר וחמישה בבוצר, ועוד לא התחלתי לבשל. היתה פעילות עם הורים בגן של הבן. שכחנו להחזיר את התיקיה השבוע. אני עמוסה ומפוזרת וכאלה. זו אני ב2019.

לופי, בילבי ואני

זו לא באמת בעיה להאמין בערכים סותרים. הבעיה מתחילה כשלאמונות המופשטות מתלוות הליכות למעשה, ופתאום צריך להכריע, ואין לך מושג. לאנשים יותר דטרמיניסטים אין שום בעיה, הכל הולך להם חלק, ואם אני אחלוק איתם משהו ממה שאני מרגישה הם יגידו שאני חצי כח, ז"א, לייט. אז זה מצחיק שמישהי אומרת לי שהיא מגדירה את עצמה דתיה לייט ונועצת מבט רב משמעות בכיסוי הראש המלא שלי. אני מחייכת ולא אומרת כלום כי יש לי איזה דימוי נלווה שאני צריכה לדבוק בו או אנא עארף אבל האמת שאולי אני יותר לייטית ממנה. רק לא בהגדרה. אולי זו הסיבה שאני כל כך שונאת הגדרות. אני יודעת שיש אנשים שהגדרות נותנות להם איזשהו ביטחון, סוג של הכרה במי שהם, סוג של שייכות, אבל אם הייתי צריכה להכנס לאיזושהי גדר הייתי צריכה להתפצל לכמה חלקים, אולי אינסוף חלקיקים זעירים. הייתי נעלמת. אז אני שונאת הגדרות. את לא יותר לייט ממני כי את מחוייבת לאותה הלכה כמוני ואני לא יותר תורנית ממך כי את חיה לפי אותה התורה כמוני אז די. ז"א, אם נוח לך להגדיר את עצמך אז בכיף שיהיה לך, רק אל תמקמי גם אותי איפהשהו על הסקאלה הזאת של ההגדרות שלך, כשאת בוחנת את כיסוי הראש המלא שלי, עכשיו.
ז"א, אני מחייכת ולא אומרת כלום.

הרכבתי לעצמי מן תיאוריה שלימה על מי ומה שהייתי בתור רווקה מובטלת (קרי "לא היקיקומורי"), אז מזל שיש לי גיבוי לבלוג שנאלצתי לנבור בו כדי לחפש קטע מסויים שכתבתי פעם (ולא מצאתי) וכך על הדרך גיליתי שזה לא נכון.
מכירות את הבלוגריות שהן "הו לא אני לא באמת כזאת דכאונית, זה רק נראה ככה בבלוג כי פה אני פורקת את כל התסכולים שלי"? אז הייתי ההיפך. כמה הומור ויצירתיות ושמחת חיים היו בבלוג שלי, אז, בתקופה של דייטינג בה הייתי קפואה, שקטה, סגורה, מתביישת בי, בכל מי ומה שאני. זה התחיל עוד קודם, זה התחיל הרבה קודם, אבל לפני שזה התחיל הייתי פוג'ושי מוחצנת למדי בתור תיכוניסטית. אני לא יודעת מתי התחלתי לחשוב שזה לא בסדר, שאני צריכה להסתיר הכל, אבל זה קרה לפני ירושלים וההתחזקות הדתית (לכאורה? או שהיא היתה התחזקות אמיתית, אבל זמנית? או באמת אמיתית ומבוססת מספיק כדי להחזיק מעמד לאורך זמן, אם רק הייתי רוצה יותר? לא יודעת, מה זה משנה עכשיו?), זה קרה כבר בבר אילן, או אולי אפילו בשירות.
לא משנה. הנקודה היא שהייתי אדם מסויים, אדם מאוד מגניב, אם תרשו לי, אבל לא העזתי לבטא את זה, אז מה שנשאר לי לבטא היה שום דבר. לא זייפתי את מי שאני, פשוט הצגתי כלום. ואנשים היו יכולים להבין את זה בשתי דרכים: או שאני באמת אדם חלול לגמרי, או שאני מסתירה את מי שאני באמת. בכל מקרה, אי אפשר לבסס קשר עם אדם כזה. בטח שאי אפשר להתחתן עם מישהי כזאת. אז הם אומרים שזה כי אני מאוד שקטה ואולי זה באמת כל מה שהם חושבים והם לא העמיקו לחשוב עד כדי כך, הם רק יודעים שהם לא הוציאו ממני כלום והם לא יודעים עלי כלום וזהו, והם לא רוצים את זה. אז לא. יבנה נתן לי צ'אנס רק כי היתה לו הסטוריית ביישנות משל עצמו, אז היתה לו הרבה סימפטיה אלי, והנה, כמה חודשים לתוך הקשר, כשאנחנו כבר מאורסים, הוא אמר לי את הדברים האלה פחות או יותר, בצורה קצת מגושמת שגרמה לי לבכות.
יש הרבה דברים שהייתי עושה אחרת אם לא הייתי מתביישת בעצמי כל כך. מצאתי את עצמי מוותרת על, מסתירה ומשקרת ל, אנשים שהחשבתי לחברים קרובים, כי אם הם ידעו שאני מתחתנת אני אצטרך להזמין אותם, ואם אני אזמין אנשים מפורום דיג'ימון כולם ידעו שאני אוטאקו, ואם הריקודים השניים יתחילו בwe are (הפתיח של one piece) כולם ידעו שאני אוטאקו, ומשום מה חשבתי שזה רע, שזה משהו להסתיר, והערצתי וקינאתי במישהי מהפורום שהיתה מבוגרת ממני וחכמה ממני ואדם נורמטיבי לכל הדעות שממש לא התביישה בזה שהיא אוטאקו. הרגשתי רע על הדברים שעשיתי או נמנעתי מהם כבר בזמן אמת, אבל לא הייתי מסוגלת לנהוג אחרת. נקרעתי באמת. ושנים אחר כך, כשסיפרתי את כל זה ליבנה, הוא אמר שזה מה-זה שטויות ובטח שהייתי יכולה להזמין אותם ודי בעטתי בעצמי.

האמת היא שזה לא קשור בכלל לאוטאקו או לא, זה לא משנה מה היה התחביב המדובר, הרי הסתרתי גם את זה שאני בלוגרית. זו היתה תקופה שרוב מה שהעסיק אותי היה כתיבה בבלוג, צפייה באנימה, קריאה בבלוגים אחרים וקריאת מנגה, ולא הייתי מסוגלת לספר על זה לאף אדם שיצאתי איתו או לאף מראייןת. אז מה את עושה כל היום, הם שואלים, ואני לא מוצאת מילים ומתחילה לגמגם משהו על איך שהזמן עובר מהר לפני שאני מספיקה משהו ולפעמים אני קצת תולה כביסה. זה מה שהיה. ליבנה היתה אמפתיה גם למצוקה התעסוקתית, כי בתור ביישן גם לו לקח קצת זמן למצוא עבודה. גם חמותי הכילה את זה, חה! והם כולם האמינו בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי, שאני אמצא עבודה ממש כמו שיבנה מצא בסוף, שאני בסה"כ בסדר והכל יהיה בסדר, וזה מה שקראתי לו בפוסטים אחרים "גורם לי להרגיש שפויה". הוא אישר אותי. הייתי צריכה את האישור הזה כל כך, ועדיין היה בו משהו חסר כי הוא לא ידע שאני בלוגרית ואוטאקו וזה באמת רוב מה שהייתי בתקופה ההיא, כשעוד לא עבדתי ועוד לא הריתי. לא הייתי כלום, הייתי בלוגרית ואוטאקו. אף פעם לא הייתי כלום. הייתי די מגניבה.

ביטלתי הכל, חשבתי שהכל לא שווה, שזו באמת רק דרך לשרוף זמן, שבפועל זה לא נחשב לעשות משהו, שבפועל אני כלום שעושה כלום, וכך הסתובבתי בעולם (ז"א, כשמידי פעם באף פעם יצאתי מהבית,) עם הזנב בין הרגליים והמבט כבוש ברצפה, יאדא יאדא (אבל בתוך החדר שלי הייתי די מגניבה) (למה שמרתי את עצמי בתוך החדר? הרי לא הייתי היקיקומורי, או שכך טענתי).

אז פה נכנסים לופי ובילבי, שהערצתי כל כך וניסיתי להדמות להם עד כמה שהבנתי אותם, בזמן שלא באמת העזתי לבטא את עצמי, בזמן שהם היו מן אנטיתזה שלי – אבל בתוכי אולי כן היו לופי-או-בילבי זעירים שרצו לפרוץ, שהיו לכודים בתוך מן קליפת ביצה אפורה וגמישה מאוד שאפשר לבעוט בה מבפנים ולהשתולל בתוכה, אבל היא מרחב מצומצם שאי אפשר לסדוק. כי לא נתתי להם.
ויותר מהכל רציתי שהילדים שלי לא יהיו כמוני, שיהיה להם ביטחון עצמי. שיהיו חופשיים. אני אקרא לו לופי אם הוא בן שחור ושאנקס אם הוא בן אדום ובילבי אם היא בת כתומה ו.. מדיקן אם היא תצא חומה? כאילו שזה ישנה משהו. זה לא. אם אני רוצה שהם יהיו חופשיים אני צריכה להיות חופשייה בעצמי, כמו שאמא שלי אף פעם לא היתה, כשהיא השרישה לי את המשפט האלמותי שלה, "איזה בושות, כל החיים בושות!" (היא אפילו הלחינה אז זה ושרה את זה מידי פעם. היא באמת אישה מגניבה מאוד, יש לה טונות של יצירתיות והומור שאין מצב שהיא היתה מבטאת אותם לפני גיל חמישים. עכשיו סופכלסוף היא מעיזה יותר, וגם, אני חושבת שכל אדם שעובד מול גילאים מסויימים מוכרח להיות קצת שחקן, או לפתח שריטה אמיתית, כי יש גילאים מטורפים מידי בשביל להתמודד איתם ולשמור על שפיות לאורך זמן.) (אני לא רוצה לחכות לגיל חמישים.) (אני באה ולוקחת את כל הדברים האלה, כל התכנים האלה מפעם, שהייתי כל כך גאה בזיק היצרתי והמטורף שבהם, וכל כך התפדחתי לפרסם אותם בשמי ולהזדהות בתור היוצרת המוטרפת שלהם, אני באה ולוקחת את זה ומראה את זה למראיין ומשתדלת לא להתפדח ומתפדחת ואז חוטפת התקף אנדרנלין מטורף בבית, מתרוצצת וקופצת ומצייצת שפאדיחות, פאדיחות, פאדיחותתתת!!!!1! והתקבלתי, ומה עכשיו, עכשיו אני אהיה מטורפת כזאת לפרנסתי, עכשיו האמת תצא, עכשיו העולם ידע, עכשיו, עכשיו… למי אכפת, שאנארו?!?)

כן. טוב. זהו. עכשיו אני אפרסם את זה. כן. אני צריכה לפרסם את זה, נכון? אחרת, מה כל זה שווה בכלל?

לפעמים כשאני מרגישה ממש הזויה, אני רק צריכה להזכר שטקהאשי רומיקו קיימת כדי להרגע. זה בסדר. היא הרבה יותר הזויה ממני. (בקטע טוב!)

אז חבל שבגחמה של רגע מחקתי במקום להעביר לטיוטות את הפוסט מאתמול. יש מצב שהייתי מפרסמת אותו עכשיו. בלילה תמיד עולות כל המחשבות האפלות על כל הדברים שביום מוארים באור אחר לחלוטין. אולי אתמול לא הייתי כל כך גרועה. אולי אני באמת נורמלית. מה שקרה זה שיבנה התלונן שאני גוללת פייסבוק במקום להתייחס אליו, אז הנחתי את הטלפון בצד והתחלתי ליבב שאני בסך הכל מנסה להדחיק את הפאדיחות שעוללתי לעצמי. ואז סיפרתי לו הכל וצחקנו בקול אבל לא יותר מידי בקול כדי שהילדים לא יתעוררו והוא אמר (אחרי ששאלתי אותו כמה פעמים, באותן המילים ובמילים אחרות), שאני בסדר ושאני שפויה ושאני נורמלית ושזה כן קורה לאנשים ושזה לא קרה לו אבל זה כן קורה לאנשים ולא הייתי בטוחה אם הוא סתם מנסה לעודד אותי או מתכוון לזה באמת, אבל הוא וגינצ תמיד גרמו לי להרגיש שפויה. מה, הוא שאל, כל השאר גורמים לך להרגיש משוגעת? לא, נו, אתם היחידים שגורמים לי להרגיש בסדר. בסדר זו המילה היותר נכונה. עם אחרים הביטחון שלי מתערער איכשהו. משהו כזה. אבל הפסיכולוגית-מנחת-הורים אמרה שאני צריכה להרגיש בסדר בעצמי כי זה נורא להיות תלויים ככה בפידבקים של אחרים (שלא תמיד נמצאים איתך).

בכל מקרה, הרגע נזכרתי בטקהאשי רומיקו והבנתי שאני באמת בסדר ובאמת יש אנשים שעושים דברים כאלה, וזה בסדר, ותראו, היא עשתה מזה קריירה, וואחד קריירה, היא מן גאון מטורף כזה, היא.

אה. חשבנו שהם ישנים, אבל הבוקר הילד ביקש ממני לעשות לו פאדיחות. שאלתי אותו איך עושים פאדיחות אז הוא נצמד אלי וקרא בקול צייצני: "איזה פאדיחות! פאדיחות! פאדיחות! פאדיחותתתת!!!!11"

טוב נו.

סליחה

אני כותבת הרבה דברים שנעים בין אישיים מידי לטיפשיים מידי, אז הם נערמים שם, בטיוטות של הבלוג הזה.

סבא שלו היה כל כך דומה לו, אז ביקשתי ממנו ברוב טמטומי שלא יזדקן ולא ימות.

כמו כן, נחרדתי בכל פעם שאמר שאני יפה וביקשתי ממנו שיאהב אותי גם כשאשמין ואזדקן.

מאז עברו כמה (שלוש וחצי? ארבע?) שנים.

אני כבר לא בטוחה מה רציתי להגיד בפוסט הזה. איכשהו הפחדים האלה נראים לי ממש נאיבים, עכשיו.

אני שונאת את החלון במטבח. בעצם גם את החלון בממ"ד, אבל לו יש תריסים שסגורים תמיד וזהו. לחלון במטבח אין כלום, רק שמשה, ומיקום שנמצא במרחק מטר אווירי מהאף של השכנים בבניין ליד. קשה לי פשוט להניח שלא מסתכלים. אני מרגישה חשופה. אני מרגישה לא בנוח ללכת לקחת לעצמי משהו לאכול. אני מרגישה לא בנוח על שאני בכלל נמצאת בשעות שאנשים אחרים עובדים, ועוד עכשיו כשכל הילדים שלי במסגרות, ואני לא צריכה צופים דמיוניים שיחשבו שאני בטלנית כשאני נכנסת למטבח. ואולי הם גם ראו אותי שוטפת כלים. הוא אמר שזה בסדר שאני אדביק ניירות על החלון הזה וזה מה שעשיתי היום. חשבתי גם לצייר עליהם דברים שקשורים לחנוכה ולתת לילד לצבוע. חשבתי בכלל לקנות את הדפים השקופים האלה עם ציורים לצביעה לילדים שנועדו לתלייה על החלונות, אבל אתמול הייתי בחנויות של סטוק והכל בדולר והיו להם יצירות לחנוכה אבל לא כאלה. אז היום הדבקתי סתם דפי A4 רגילים לחלון הזה, וזהו.