אתם לא מבינים
אני לא מציירת בכלל. אני לא מציירת כלום. גם כשיש לי רעיונות למשהו שממש בא לי לצייר, זה לא יקרה. אפשר להגיד שאתמול היה הישג כי הצלחתי לצייר משהו, משהו שהשקעתי בו מחשבה ומחקתי ותיקנתי, אבל באמת שזה כלום ושום דבר בהשוואה לדברים שהייתי עושה פעם, ובהשוואה לדבר שהועדתי את הציור הזה בשבילו. אפשר לומר שאתמול היה הישג כי הייתי אמיצה מספיק כדי לשלוח את הציור, כי נשארתי לשמוע עליו חוות דעת, כי בכיתי רק אחר כך ורק קצת. אבל זה עדיין היה מעט מידי ומאוחר מידי וזה עדיין כאב. אני ממש מתלבטת אם אני צריכה לקנות לעצמי את "כראמל אתה לא יכול לעוף".
אין לי פנאי ואין לי פניות. רוב אתמול הייתי בסטרס סביב משהו אחר לגמרי. מגישים עכשיו את הפילוחים לשנה הבאה. אני אוכלת סרטים מכל הכיוונים על סייעת לבילבי בכיתה א'. זה יועיל? זה יזיק? זה מיותר? זה מסוכן? זה כדאי? זה לא כזה משנה ומה אכפת לי שתהיה? כבר שמעתי הפחדות מכל הכיוונים. אתמול הייתי בסטרס סביב זה ולקח לי זמן להתפנות רגשית ללהתחיל לצייר בכלל.
אבל עוד לפני זה, אתמול בבוקר לקחתי את בילבי לביקורת השנתית שלה אצל רופא התפתחות. היה לא נעים בלשון המעטה, אבל מאז שקיבלתי את זה שאני אוטיסטית אני הרבה פחות שיפוטית כלפי עצמי בגלל דברים כאלה. היה לא נעים, אבל לא בגללי. זה בסדר ללפות בין האצבעות את המדבקה שאיזומדיקן תלבשה לעצמה מהחולצה, ולהתעסק בה עד שיורד ממנה כל הדבק והצבע והפגישה נגמרת. זה בסדר לדבר בקול חלש. זה בסדר לשאול ולא להבין. זה בסדר להיות עיוורת לקשיים של הבת שלי אם אני מבינה מה עומד מאחוריהם והם לא נראים לי כמו קשיים בכלל, הם נראים לי נורמטיבים. זה בסדר לענות תשובות מדוייקות להפליא שלא עונות לשאלה כמו שהשואל התכוון. (הוא דיבר על בדיקות גנטיות, הוא שאל בהקשר הזה אם אנחנו מתכננים עוד ילדים. אמרתי לו שלא בזמן הקרוב. אז הוא צחק ושאל אם אנחנו מתכננים בזמן הרחוק, ועניתי את האמת – אין לי מושג. הוא דיבר על הסיכוי שיוולד ילד בתפקוד נמוך. האאאאאאאי, וואקאטרו, אם נרצה עוד ילד נעשה בדיקות, לא בטוח שנרצה כזה אי פעם, אני סתם לא מגדת עתידות, סליחה.)
מה שכן, כדאי לי להראות לה איורים של אבי בלייר, או בכלל דברים יותר קולנועיים ופחות פרצופים מחייכים או בוכים, כי היא לא ידעה להגיד מה מרגיש הילד שרואים את הגב שלו, אבל רואים את הפנים של המבוגר שעומד מולו וכועס עליו. היא כן ידעה להגיד שהילדה שראו את הגב שלה וראו את המבוגרת לידה מנחמת אותה עצובה, אבל לא ידעה להסביר למה אז המציאה סיפור. (האמת שהשאלה "למה" לא כזה ברורה. לגמרי אפשר להבין אותה בתור הזמנה לסיפור סיפור. השאלה הנכונה היא "איך את יודעת שהיא עצובה?" או "לפי מה את יודעת שהיא עצובה?", אולי לזה היא היתה יודעת לענות את התשובה שהרופא התכוון אליה. לא חשבתי על זה עד שכתבתי את זה, כאן, עכשיו. נ"טים יכולים להיות כל כך מטומטמים לפעמים. סליחה, כן?)
עכשיו אמא שלי התקשרה כדי לנפח לי את המוח במשך עשרים דקות על למה אסור בשום פנים ואופן להקצות לבילבי שעות סיוע. השיחה הזאת נגמרה בזה שצרחתי שאני לא חזקה וטרקתי את הטלפון (אני צורחת וטורקת לה הרבה שיחות. היא לא מתכוונת להציף בכוונה, היא נ"ד בעצמה, וזה לא הוגן שכל האוטיסטים במשפחה הגרעינית שלה צורחים עליה וכדו', אבל גם אנחנו לא אשמים, אוף). כתבתי פה שאני לא אוכל לצייר או ליצור שום דבר לעולם, אבל אז קראתי שוב את הפוסט וחזרתי לקו המחשבה שלו ואפילו הוספתי קצת לפסקה הקודמת. אולי אני יודעת איך להציל את עצמי והכל יהיה בסדר. נראה לי שגם איזומדיקן אוטיסטית. אמא שלי מאוד מתנגדת שנקח אותה לאבחון, כי היא אייבליסטית. אני שונאת את כל מה שיש לה להגיד בנושא הזה. זה כל כך מרתיח אותי. אוף אוף אוף.