אבל. אבל. אבל.

מדליקים נרות ושרים הנרות הללו, ע"י כהנייך הקדושים, וזה, ואז אבא שלי קופץ בשלוש אוקטבות גבוה יותר כשהוא מתחיל לשיר מעוז צור. ככה הוא שר. קבוע. היו שנים שניסינו למרוד, לשיר בקול נמוך מידי בכוונה, כלום לא עבד עד שהתבגרנו ועברנו להומור. אנחנו מצווחים יותר גבוה ממנו.

אז בשבת לפני חנוכה, יבנה התחיל לצייץ איזו זמירה, לא זוכרת מה, לפעמים הוא מצייץ שירים במקום לשיר אותם כי זה מצחיק אותו, ופתאום נזכרתי בהדלקת נרות ובמעוז צור של אבא שלי וממש הצטערתי שלא נעשה את זה השנה. נדמה לי שאפילו הצעתי שנעשה הדלקה בזום רק כדי שאני אשמע אותו שר ככה, או שרק חשבתי על זה ולא אמרתי כלום. לא יודעת. אבא שלי חושש מאוד מהקורונה ואנחנו לא מבקרים אותם בכלל, מקסימום נפגשים בשטח פתוח. אמא שלי אמרה שנבוא אחהצ וגם אחותי הגדולה תבוא ונשב בפארק, הם ישחקו כדורגל או משהו ואנחנו נאכל, שזה נחמד.

גם במשפחה של יבנה רוצים להיפגש כבר כולם, ובצדק. יש לו אחיין שנולד קצת לפני פורים ולא ראינו אותו מאז שהיה ניובורן, גם לא בזום כי הם חרדים. את האחיינית שנולדה שבועיים לפניו לפחות ראינו בזום פעם אחת. זה מטורף. אבל הם נפגשים בחמישי בערב כשיש לי לימודים וברור לי שהמפגש הזה יהיה יותר כיפי מהלימודים שלי, אבל תכף הקורס הזה נגמר וחבל לי לפספס שיעורים. למרות שזה גם מוקלט. בשיעור האחרון בכלל לא תרגלתי כי השולחן המתקפל שאני עובדת עליו בדרכ הוא השולחן שמשמש אותנו להדלקת נרות בחנוכה ולסוכה. אז ישבתי במיטה עם הלפטופ עלי ושמעתי והשתתפתי ובקטע של התרגול פשוט העברתי את הזמן. אם גם בחמישי הבא מדליקים נרות אולי אין טעם להשתתף בשיעור גם ככה. גם ככה אני לא עוקבת. אני כבר לא זוכרת מה היה בחמישי שעבר, רק שבערב כבר הייתי מותשת ממש והיה קשה לי להתרכז. ואז יבנה המשיך לעבוד לתוך הלילה אז התחלתי בינג' של סדרה מטומטמת שהחזיקה אותי עד חמש בבוקר, ולמחרת יום שישי קצר ועמוס ואין גנים ובלגן, כנראה צרחתי עליהם, אני אמא גרועה, אבל חשבתי בסוף החמישי ההוא שאני מוכרחה אסקפיזם אדיוטי ככל שיהיה. אחרי החמישי הזה הגעתי למסקנה שהתכנים בנטפליקס ממש מטומטמים.