היא ישנה

כבר די הרבה זמן. אולי הייתי צריכה להתקלח בזמן הזה. גם חם. למה לא פתחתי מזגן? כי חשבתי שאולי היא ישנה ככ טוב כי המזגן כבוי. אני אפתח אותו עכשיו. שנייה. (אוי! היא כזאת חמודה!)

טוב אז, אני לא בטוחה שהמטאמורפוזה שלי הושלמה, עד עכשיו חשבתי על עצמי שאני עדיין גולם כי שוב עצרתי לעצמי את החיים וכו' ואני לא יודעת מתי אני אחזור לנסות להתקדם וכו' וכו' (אמרתי לטל שאני אצור איתה קשר בסביבות פסח כדי לחזור לעבוד על הפרויקט), אבל, נדמה לי ש,

רגע, אני צריכה קודם לספר מה היה עד עכשיו, בכל הזמן שלא עדכנתי, וגם בזמן שכן עדכנתי אבל כתבתי בצורה מעורפלת ולא היה ממש ברור מה קורה?
אני… אעשה את זה בהזדמנות אחרת.
הנה, רק הדלקתי את המזגן והיא התעוררה (או שזה כי היא כבר ישנה מספיק…?)

אוקיי אני מקלידה כרגע בכפיפה מעל יונקת-חצי-ישנה, זה ייגמר בגב כואב, אבל אני מוכרחה להוציא את זה.

אני חושבת שאני כבר בשלב שהגולם הוא קרום דק ושקוף, שכבר אפשר לראות למה אני אהפוך בסופו של דבר, והדבר שאני עומדת להיות זה סוגשל האמא החורגת של שלגיה, ז"א, מעולם לא הייתי המלכה הכי יפה וכל זה, אין לי עבר להתרפק עליו, רק חלומות במגירה, מה שאולי רק יהפוך אותי לממורמרת עוד יותר.
בתפקיד שלגיה נמצא האחיין הראשון שלי, זה שאהבתי הכי בעולם כבר כשהיה עובר, זה שהרגשתי רע עם עצמי על שהזנחתי אותו אחרי שנולדו לי ילדים משלי, זה שהכיר אותי לפני כל הגלגולים ואולי אפילו זוכר שהייתי ילדה, היתה לי נשמה של ילדה, הייתי יכולה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, הבנתי אותו, ואהבתי אותו מאוד.

הוא בן 12 עכשיו והוא מתכנת ועורך וידאו. זהו.

סתם סתם אין בי שום דיכאון או מרמור או חרדה או כל דבר אחר שהיה בי בחודשים האחרונים או אולי אפילו בשנים האחרונות (הכתף הימנית מתחילה לכאוב. איה.), חוץ מזה שהתינוקת שלי כבר גדולה, היא בת ארבעה חודשים, כבר אפשר לשים אותה במנשא ילקוט ולתת לה לטעום אוכל אמיתי, באמת חשבתי לצאת לקנות גזר ולבשל לה, אבל היא ישנה ככ יפה שהיה חבל להעביר אותה לעגלה וזה.

הדבר הכי מאושש זה לצאת מהבית. אני יוצאת מהבית די הרבה בזכות הילדים, אבל בסוף שבוע שעבר יצאתי גם בבוקר לקניות עם התינוקת וזה היה נהדר. זה יותר טוב אם הולכים ברגל ונעים בחוץ. מעניין מתי החורף יתחיל הפעם.