אני לא כועסת עלי, עוד לא התרחקתי מספיק מעצמי של לפני שנה בשביל לשכוח את החרדות מכל שיחת טלפון. ברור שיש לזה מחיר שלא אני משלמת ואני מרגישה הכי רע בעולם על זה, אבל אולי זה פחות חמור כי כן פנינו לאנשים אחרים וטיפלנו בדרכים אחרות, או דרכים זהות אצל אנשים אחרים. אולי אני לא באמת כזאת אמא איומה. אולי אלה סתם מחשבות מרושעות שמכרסמות לי את הלב בלילה.

אוף אוף אוף ואוף.

זה לא פייר זה לא פייר אני לא יכולה לעשות הכל לגמרי לבד וזה לא פייר.

אין לנו כסף לפסיכולוגית/מנחת הורים עכשיו. אני מתה לדעת מה היא היתה אומרת. היא היתה מרגיעה אותי ונותנת לדברים הגיון.

גם אני הייתי ילדה כזאת, מלאה בחשיבות עצמית, מחפשת לתקוע מילים מפוצצות גם כשהן רק מסבכות לה את המשפטים, מצטטת דברים שנשמעים חכמים שהיא קראה במאחורה של הקורנפלקס או המשחת שיניים, רוצה להראות שהיא חכמה. בתור ילדה קטנה אפילו היה לי דיבור כזה איטי. והבנתי את הקונספט של הדדיות בגיל הרבה יותר מידי מאוחר, ועד היום קשה לי איתו, אני עדיין מרגישה פראיירית כשאני עושה דברים מסויימים שאם אחרים היו עושים אותם הייתי סופר מעריכה וחושבת שהם די מדהימים. זה בעצם סוג של רגשי נחיתות, לא? ביטחון עצמי נמוך. פחות נמוך מפעם, אבל עדיין רחוק מלהיות גבוה.

אוקיי כנראה ענווה זה עניין של ביטחון עצמי גבוה מאוד. רק מי שבטוח בעצמו מאוד לא מחפש חיזוקים חיצוניים ונוח לו איך שהוא. טוב אבל זו ציפייה גדולה מידי מילדים קטנים, במיוחד כשאני בעצמי ממש עוד לא שם.

תגיד(ו) לי רק, מה זה חבר? מה הופך אדם לחבר? למה לאדם מסויים קוראים חבר, ולאדם אחר לא? מה ההגדרה של חבר? אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת בעצמי, אז מה אתם רוצים מהילד. הילדה אמרה שהחברה שלה חברה שלה כי הן משחקות יחד ב"משפחה" (לא מלעיל או מלרע, דגש ב-מ"ם.)

גם לי היו חברים דמיוניים, אבל הם ליוו אותי מגיל 3 והעדפתי לשחק איתם גם כשהיה לי עם מי לשחק. החבר שלו נוצר אתמול ברגע שלא היה לו עם מי לשחק, כדי שלא ישעמם לו. איזה ילד חכם כבר יודע שזה תוצר של בדידות ושיעמום, לקח לי שנים לפענח את זה בעצמי, והוא ידע מיד. כמה שזה מדכא לי את הנשמה.