בלוגיזם

מה הקטע פשוט לספר, לפרט ולפרוט אירועים, בכתיבה בבלוג? למה צריך לתעד כל דבר? משהו מזה חשוב? משהו מזה יעניין אותי מתישהו בעתיד?
כשתיעדתי לפרטים בכפייתיות כל אירוע זניח ובדל מחשבה בגיל 16, בבלוג הראשון ההוא, חשבתי שכן. בסופו של דבר כן גיביתי אותו כשחשבתי שאולי הדברים שכתובים שם יעזרו לי להבין את הילדים שלי בעתיד. אני כבר לא בטוחה שצדקתי. למרות שהם גרסאות שלי, הם עדיין אינדיבידואלים בפני עצמם ורוב הסיכויים שהידברות איתם תתן לי צוהר אמיתי למה שעובר עליהם. בכל אופן, הכל מגובה במחשב יותר זקן ופחות מתפקד ואין לי כח לטרוח לפתוח אותו בכלל, בלי קשר, ובטח שהארכיון הישן הזה לא שווה את המאמץ.

אבל מאז במשך שנים כתבתי, כתבתי גם סיפורים וגם על עצמי. ליטשתי, התלטשתי, ניסיתי להיות ממוקדת, להעביר רעיון או נקודה או רגש או אווירה. השתמשתי הרבה בדימויים כבר אז, ותמיד הייתי אוטיסטית והשתמשתי בדימויים שרוב האוכלוסיה פחות מכירה (עד גיל 17 או 18 עולם הדימויים שלי היה דיג'ימון, כן? בהמשך נפתחתי לעוד.. אנימה.. שזה עדיין נישתי בטירוף, או לפחות היה נישתי באותם הימים), אל תחששו לתהות למה אני מתכוונת, אחפור לכם עד בלי די אם רק תביעו עניין מזערי~

כן, אבל, התלטשתי וניסיתי להיות מובנת, אין לי כח לבדוק את הארכיונים של הבלוגים האלה אבל אם קראו אותי יותר אנשים אולי הצלחתי להיות מובנת, אולי היה בי משהו ייחודי שהם אהבו לקרוא, אולי אני סתם מחמיאה לעצמי, לא יודעת. אני חושבת שכן היתה תקופה שכתבתי טוב, או לפחות הרבה יותר טוב מבגיל 16 (שזו לא חוכמה גדולה, כן?)

אבל תמיד, תמיד! המטרה של הבלוג היתה פריקה. אם בגיל צעיר הייתי צריכה לחלוק מידע וחוויות בצורה מפורטת במיוחד זה היה המקום. בהמשך פרקתי גם דברים אחרים. פרקתי את הצדדים באישיות שלי שהחבאתי כי החשבתי אותם לילדותיים. כשלא היתה לי פניות נפשית גם לדברים האלה, פרקתי מצוקות, פרקתי פחדים, הלקאות עצמית, רגשות אשמה. התחלתי לשעמם אפילו את עצמי. לפעמים היה גם תוכן שונה, הדברים שלא רציתי לכתוב בשמי בפייסבוק, הדברים שחשבתי באמת.

אבל הכל נתקע כשמרכז החיים שלי סבב סביב אחרים שלדעתי היה לא הוגן לפרוק עליהם, אותם, בלי שהם מודעים לזה אפילו. זה לא שפרקתי במקום אחר, זה שהשתתקתי. פשוט השתתקתי.

אבל זה בסדר, אני כבר בסדר עם זה, אני בסדר עם הכל, אני (אני אני אניייי! היתה תקופה שכתבתי בכוונה בלי המילה הזאת והצליחו להבין אותי! כי היפנים צודקים. אפשר להבין מי פועל לפי ההקשר, לא צריך להגיד "אני"!)

אפילו הגבתי קצת בקבוצת פייסבוק סגורה של אוטיסטים

אם זה מספיק בסדר כדי לצאת בפייסבוק, זה יכול לצאת גם פה, נכון?

אבל איפה להתחיל אחרי ששתקתי כל כך הרבה זמן? במה להתחיל? ואיך?

כתבתי כבר את הפוסט שמתחיל לספר את זה כל כך הרבה פעמים, ולרוב השתפנתי ולא פירסמתי אותו בסופו של דבר. מה יקרה הפעם?