בשנה שעברה עוד היינו נוסעת פעם בשבוע להרצליה בשביל הפיזיותרפיה של בילבי, ולפעמים עברנו בחנות צעצועים שהיתה ליד שמכרו בה צעצועים קצת שונים ממה שיש באיזור שלנו, נגיד, בחנוכה קניתי שם סביבונים מנגנים עם לייזר שלא מוכרים אצלנו, ואני לא זוכרת מה חיפשתי שם לפני פסח (מכרו שם בין ההפתעות גם שפופרות פצפונות עם חומר צמיגי וקשית זעירה שאפשר למרוח על הקצה שלה את החומר ואז לנשוף לתוכה והוא מתנפח, קראנו לזה בועות שלא מתפוצצות. כשהייתי ילדה זה היה בכל החנויות וקראו לזה משהו מה "קריסטל בולז", למרות שכל קשר בינן לבין קריסטל מקרי בהחלט), אבל כשיצאנו משם פגשנו שתי ילדות חב"דניקיות קטנות שהושיטו לנו קופסת קרטון קטנה שכתוב עליה שהיא מכילה מצה שמורה.

"יש לנו צליאק," אמרתי להן. הן לא הבינו, ועדיין הושיטו את הקופסא.
"אסור לנו לאכול גלוטן," ניסיתי שוב, והן עדיין לא הבינו והושיטו לנו את הקופסא.
"תודה, אני אתן את זה לבן שלי, פסח שמח!" לקחתי את הקופסא.
בליל הסדר נתנו לו אותה.. האמת שבאמת תהיתי איך מצה שמורה נכנסת בקופסא כזאת קטנה, אז היתה בפנים שקית ניילון אטומה עם שברי מצה. הוא נשנש מזה קצת בין המצות של הסדר. זה בא גם עם הגדה כלשהי, לא זוכרת אם מישהו הסתכל עליה, לי היו שתי הגדות חדשות, אחת הקלאסית של בבא ואחת חדשה של ארז צדוק (מומלצת בטירוף, ז"א, האיורים מהממים, נראה לי שמתישהו הוא שם באינטרנט כמה כפולות לדוגמא אז אם תחפשו תוכלו לראות בעצמכם). כן, הייתי עם שתי הגדות וג'ינגלתי ביניהן, אז אח"כ קראתי בבית את כל ההגדה של ארז צדוק כמו שצריך כי בסדר לא הייתי פנויה לזה. לא משנה.

הבוקר ראיתי בפייסבוק שחב"דניקים חילקו בחינם חבילות ענקיות של מצות עבודת יד. אין לי מושג איפה, לא עצרתי להתעמק. בכל מקרה זה לא בשבילנו, ובטח אבא שלי כבר יקנה כאלה בסופר. מסתבר שאמא שלי קנתה לנו בטעות את המצות שיבולת שועל, שמעתי שהן דוחות בטירוף אבל לפחות יהיה לנו המוציא ועל אכילת מצה השנה (אני לגמרי הולכת לוותר לבילבי אם זה יהיה מגעיל, היא תוכל לנשנש מה"מצות" תפוחי אדמה שהן בעצם סוג של חטיף בצורת מצה, אם היא תרצה).

מדיקן עוד לא במסגרת… אח, כשאני כותבת עליה פה זה מזכיר לי שעוד לא קבעתי לה תורים כדי לבדוק אם גם היא אוטיסטית (אני חושדת שכן אבל לוקחת את החשדות שלי בערבון מוגבל, כל התינוקות שגידלתי לפניה אוטיסטים אז אין לי יותר מידי מגוון להשוות אליו כדי להעריך איזה מוח יש לה), בכל מקרה, רציתי לכתוב שהיא לא במסגרת ולכן הנקיונות לפסח עוד לא ממש התניעו השנה. בשבת יבנה ואני ניסינו להסביר לבילבי את המושג "לחיות בסרט", אני נתתי דוגמאות כמו אנשים שלא מסונכרנים עם עונות השנה, החגים וכאלה, שלמען האמת זה לא הכי מדויק לביטוי הזה. יבנה נתן דוגמא מדויקת: אנשים שחושבים שיום אחד יספיק להם כדי לנקות את כל הבית לפסח (אלה היינו אנחנו, לפני כמה שנים. מצאנו מדריך של הרב מלמד להכשרת בית לפסח בכמה שעות, לדבריו. זה לקח יותר זמן, הרבה יותר. והשנה יש לנו גם פעוטה לא צליאקית שמפזרת פירורים במקומות שרירותיים, נצטרך לנקות באמת. ז"א, אנחנו צריכים, בהווה, לנקות באמת. אני מדחיקה).

פעם אחת בדרך לחוג כשהלכנו ארבענתו (טוב אחת מאיתנו היתה בעגלה נראה לי) עבר אופנוע רועש להחריד. זה הדבר היחיד שעולה לי. קומיקס של שני פריימים גג. זהו.

בניתי על הביקורת אצל הנוירולוג בתחילת פברואר, אבל חוץ מטיפונת יציאות אייבליסטיות הכל היה סבבה.

אני לא הולכת לצייר את עצמי רבה עם אמא שלי, או עם יבנה.

לפני הדדליין של קורל יש את פגישת האמצע בגן.. אולי זה יתן לי רעיון, אולי לא.

פעם הרעיונות היו פשוט סביבי בכל מקום, ועכשיו… אולי זה כי גם ככה אין לי תנאים לפתח מהם שום דבר אז כבר הפסקתי לשים לב, ואולי דווקא יש לי רעיונות ואני פשוט לא חושבת שהם ראויים לפיתוח, הם סתם משהו שיכול להעסיק לי את המוח בזמן שאני לא יכולה לעשות כלום (למשל כשאני מרדימה פעוטה בלילה. פעם קראתי וובטונז בזמן הזה, אבל האור מהמסך מפריע לה, ולפעמים הסיפורים שבראש שלי באמת יותר מעניינים. לא אני לא הולכת לפתח שומדבר מזההה!!!11 זה בטח מטומטם.)

(קורל זו אוטיסטית שאוספת חומרים לפנזין אוטיסטי ומחפשת עכשיו קומיקס ואיורים אוטיסטים לפנזין.)
(אייבליזם זה כמו גזענות רק בהקשר של מוגבלויות ולא של גזע.)
(פגישת האמצע בגן זה משהו שגרתי שעושים להורים לילדים בשילוב בגן, נראה לי?)

לא משנה, נראה לי.

נו, זה מאוד הפריע לי בבוקר, אבל מאז לא היתה לי הזדמנות לכתוב את זה, ועכשיו אני חושבת שאולי זה לא כזה נורא ואני יכולה להסתדר עם זה גם ככה.

(זה גם לא כזה נורא אם אני אקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שבועות או חודשים ולא אדע מה זה "זה". זה לא כזה חשוב. הכל טוב.)

טוב, זה "גמד ענק בין חברים מכרים וזרים גמורים" – יש קבוצה כזאת, יש התארגנות כזאת כבר שמונה או תשע שנים, כל מי שרוצה יכול.ה להצטרף, השנה גיליתי שזה קיים ומצד אחד נחרדתי להרשם ומצד שני אחותי הבלונדה שכבר שנים בזה ניסתה לעודד אותי שזה דווקא יעזור לי להתמודד… בסוף נרשמתי כי חשבתי שזה המעט שאני יכולה לעשות בתקופה שהחברה שסועה וכל זה. כשנרשמים יש שאלון קצת חופר שאמור לעזור לגמדים לדעת מה לשים לענקים במשלוח, וחוץ מזה מרגלים אחרי הענקים ברשתות החברתיות כדי לדעת מה לשים להם במשלוח, אחרי הכל מדובר בזרים גמורים. אז הגרלתי מישהו שלא קיים ברשתות החברתיות וענה רק על 2.5 שאלות, אני יודעת רק בן כמה הוא, במה הוא עובד, שהוא אוהב חמוץ ומר, לאכול, את הסרט חתונת רפאים ואת פרטי ההתקשרות שלו כדי לתת לו את המשלוח בסופו של דבר. אני מדמיינת שהוא אולי קצת כמו מי שהיתה החברה הכי טובה שלי בשירות לאומי, כי הם עובדים באותו תחום והיא היתה מטאליסטית, ו, ו, והבת שירות של ההוספיס (ואחת הנשים המגניבות ביותר ביקום כנראה), ובכל זאת אין לי את התנאים להכין משלוח ראוי גם בשבילה. קניתי ממתקים חמוצים ומרים ותרמוס קומפקטי וזה ממש כלום בהשוואה לדברים שאחרים בקבוצה עושים, הם עושים מאמצים ומוציאים על זה המון ומשקיעים ממש… האמת שקצת ירד לי כשראיתי כמה מעט הוא שיתף על עצמו אבל כל הבאזז בקבוצה כן גרם לי לרצות להשקיע בכל זאת, ובכל זאת לא היתה לי הזדמנות להכין כלום.
חברים בקבוצה הזאת אנשים באמת מדהימים ומיוחדים ואני מרגישה קצת קטנה מידי בשביל להיות חלק מקבוצה כזאת, אבל כולם יכולים להצטרף אז גם אני שם וכנראה שזה בסדר.

נראה לי שאעצור פה ולא אספר מה בדיוק קרה הבוקר. אני פשוט צריכה לסיים ולשלוח את זה מהר. רציתי להכין פאנארט של קורפס ברייד אבל אולי אוותר על זה כדי לזרז את העניינים, לפחות אקנה עוד משהו כי יש ממש מעט דברים וזה לא יפה.
אוקיי, נעשה את זה ככה: אם היום בלילה אצליח לשבת על הקבר עם הכלה כמו שרציתי, אכניס גם פאנארט למשלוח. אם לא, אז לא. זהו. בלי נדר.

מה הקטע פשוט לספר, לפרט ולפרוט אירועים, בכתיבה בבלוג? למה צריך לתעד כל דבר? משהו מזה חשוב? משהו מזה יעניין אותי מתישהו בעתיד?
כשתיעדתי לפרטים בכפייתיות כל אירוע זניח ובדל מחשבה בגיל 16, בבלוג הראשון ההוא, חשבתי שכן. בסופו של דבר כן גיביתי אותו כשחשבתי שאולי הדברים שכתובים שם יעזרו לי להבין את הילדים שלי בעתיד. אני כבר לא בטוחה שצדקתי. למרות שהם גרסאות שלי, הם עדיין אינדיבידואלים בפני עצמם ורוב הסיכויים שהידברות איתם תתן לי צוהר אמיתי למה שעובר עליהם. בכל אופן, הכל מגובה במחשב יותר זקן ופחות מתפקד ואין לי כח לטרוח לפתוח אותו בכלל, בלי קשר, ובטח שהארכיון הישן הזה לא שווה את המאמץ.

אבל מאז במשך שנים כתבתי, כתבתי גם סיפורים וגם על עצמי. ליטשתי, התלטשתי, ניסיתי להיות ממוקדת, להעביר רעיון או נקודה או רגש או אווירה. השתמשתי הרבה בדימויים כבר אז, ותמיד הייתי אוטיסטית והשתמשתי בדימויים שרוב האוכלוסיה פחות מכירה (עד גיל 17 או 18 עולם הדימויים שלי היה דיג'ימון, כן? בהמשך נפתחתי לעוד.. אנימה.. שזה עדיין נישתי בטירוף, או לפחות היה נישתי באותם הימים), אל תחששו לתהות למה אני מתכוונת, אחפור לכם עד בלי די אם רק תביעו עניין מזערי~

כן, אבל, התלטשתי וניסיתי להיות מובנת, אין לי כח לבדוק את הארכיונים של הבלוגים האלה אבל אם קראו אותי יותר אנשים אולי הצלחתי להיות מובנת, אולי היה בי משהו ייחודי שהם אהבו לקרוא, אולי אני סתם מחמיאה לעצמי, לא יודעת. אני חושבת שכן היתה תקופה שכתבתי טוב, או לפחות הרבה יותר טוב מבגיל 16 (שזו לא חוכמה גדולה, כן?)

אבל תמיד, תמיד! המטרה של הבלוג היתה פריקה. אם בגיל צעיר הייתי צריכה לחלוק מידע וחוויות בצורה מפורטת במיוחד זה היה המקום. בהמשך פרקתי גם דברים אחרים. פרקתי את הצדדים באישיות שלי שהחבאתי כי החשבתי אותם לילדותיים. כשלא היתה לי פניות נפשית גם לדברים האלה, פרקתי מצוקות, פרקתי פחדים, הלקאות עצמית, רגשות אשמה. התחלתי לשעמם אפילו את עצמי. לפעמים היה גם תוכן שונה, הדברים שלא רציתי לכתוב בשמי בפייסבוק, הדברים שחשבתי באמת.

אבל הכל נתקע כשמרכז החיים שלי סבב סביב אחרים שלדעתי היה לא הוגן לפרוק עליהם, אותם, בלי שהם מודעים לזה אפילו. זה לא שפרקתי במקום אחר, זה שהשתתקתי. פשוט השתתקתי.

אבל זה בסדר, אני כבר בסדר עם זה, אני בסדר עם הכל, אני (אני אני אניייי! היתה תקופה שכתבתי בכוונה בלי המילה הזאת והצליחו להבין אותי! כי היפנים צודקים. אפשר להבין מי פועל לפי ההקשר, לא צריך להגיד "אני"!)

אפילו הגבתי קצת בקבוצת פייסבוק סגורה של אוטיסטים

אם זה מספיק בסדר כדי לצאת בפייסבוק, זה יכול לצאת גם פה, נכון?

אבל איפה להתחיל אחרי ששתקתי כל כך הרבה זמן? במה להתחיל? ואיך?

כתבתי כבר את הפוסט שמתחיל לספר את זה כל כך הרבה פעמים, ולרוב השתפנתי ולא פירסמתי אותו בסופו של דבר. מה יקרה הפעם?

שאני בסדר עם האוטיזם 🙂

זהו. זזתי.

היא כבר בת שנה וחמישה חודשים עכשיו. אה, שכחתי מה רציתי לספר. היה לי משהו בראש ושכחתי אותו. אני יכולה לספר איך היא נולדה (אמ;לק לידת בזק, תוך שעה, הספקנו לשים את הילדים אצל הורים שלי ולהגיע לחניון של מיון יולדות). הנה, סיפרתי. רציתי לספר משהו אחר. שכחתי.

אני לא כועסת עלי, עוד לא התרחקתי מספיק מעצמי של לפני שנה בשביל לשכוח את החרדות מכל שיחת טלפון. ברור שיש לזה מחיר שלא אני משלמת ואני מרגישה הכי רע בעולם על זה, אבל אולי זה פחות חמור כי כן פנינו לאנשים אחרים וטיפלנו בדרכים אחרות, או דרכים זהות אצל אנשים אחרים. אולי אני לא באמת כזאת אמא איומה. אולי אלה סתם מחשבות מרושעות שמכרסמות לי את הלב בלילה.

אוף אוף אוף ואוף.

זה לא פייר זה לא פייר אני לא יכולה לעשות הכל לגמרי לבד וזה לא פייר.

אין לנו כסף לפסיכולוגית/מנחת הורים עכשיו. אני מתה לדעת מה היא היתה אומרת. היא היתה מרגיעה אותי ונותנת לדברים הגיון.

גם אני הייתי ילדה כזאת, מלאה בחשיבות עצמית, מחפשת לתקוע מילים מפוצצות גם כשהן רק מסבכות לה את המשפטים, מצטטת דברים שנשמעים חכמים שהיא קראה במאחורה של הקורנפלקס או המשחת שיניים, רוצה להראות שהיא חכמה. בתור ילדה קטנה אפילו היה לי דיבור כזה איטי. והבנתי את הקונספט של הדדיות בגיל הרבה יותר מידי מאוחר, ועד היום קשה לי איתו, אני עדיין מרגישה פראיירית כשאני עושה דברים מסויימים שאם אחרים היו עושים אותם הייתי סופר מעריכה וחושבת שהם די מדהימים. זה בעצם סוג של רגשי נחיתות, לא? ביטחון עצמי נמוך. פחות נמוך מפעם, אבל עדיין רחוק מלהיות גבוה.

אוקיי כנראה ענווה זה עניין של ביטחון עצמי גבוה מאוד. רק מי שבטוח בעצמו מאוד לא מחפש חיזוקים חיצוניים ונוח לו איך שהוא. טוב אבל זו ציפייה גדולה מידי מילדים קטנים, במיוחד כשאני בעצמי ממש עוד לא שם.

תגיד(ו) לי רק, מה זה חבר? מה הופך אדם לחבר? למה לאדם מסויים קוראים חבר, ולאדם אחר לא? מה ההגדרה של חבר? אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת בעצמי, אז מה אתם רוצים מהילד. הילדה אמרה שהחברה שלה חברה שלה כי הן משחקות יחד ב"משפחה" (לא מלעיל או מלרע, דגש ב-מ"ם.)

גם לי היו חברים דמיוניים, אבל הם ליוו אותי מגיל 3 והעדפתי לשחק איתם גם כשהיה לי עם מי לשחק. החבר שלו נוצר אתמול ברגע שלא היה לו עם מי לשחק, כדי שלא ישעמם לו. איזה ילד חכם כבר יודע שזה תוצר של בדידות ושיעמום, לקח לי שנים לפענח את זה בעצמי, והוא ידע מיד. כמה שזה מדכא לי את הנשמה.

כבר די הרבה זמן. אולי הייתי צריכה להתקלח בזמן הזה. גם חם. למה לא פתחתי מזגן? כי חשבתי שאולי היא ישנה ככ טוב כי המזגן כבוי. אני אפתח אותו עכשיו. שנייה. (אוי! היא כזאת חמודה!)

טוב אז, אני לא בטוחה שהמטאמורפוזה שלי הושלמה, עד עכשיו חשבתי על עצמי שאני עדיין גולם כי שוב עצרתי לעצמי את החיים וכו' ואני לא יודעת מתי אני אחזור לנסות להתקדם וכו' וכו' (אמרתי לטל שאני אצור איתה קשר בסביבות פסח כדי לחזור לעבוד על הפרויקט), אבל, נדמה לי ש,

רגע, אני צריכה קודם לספר מה היה עד עכשיו, בכל הזמן שלא עדכנתי, וגם בזמן שכן עדכנתי אבל כתבתי בצורה מעורפלת ולא היה ממש ברור מה קורה?
אני… אעשה את זה בהזדמנות אחרת.
הנה, רק הדלקתי את המזגן והיא התעוררה (או שזה כי היא כבר ישנה מספיק…?)

אוקיי אני מקלידה כרגע בכפיפה מעל יונקת-חצי-ישנה, זה ייגמר בגב כואב, אבל אני מוכרחה להוציא את זה.

אני חושבת שאני כבר בשלב שהגולם הוא קרום דק ושקוף, שכבר אפשר לראות למה אני אהפוך בסופו של דבר, והדבר שאני עומדת להיות זה סוגשל האמא החורגת של שלגיה, ז"א, מעולם לא הייתי המלכה הכי יפה וכל זה, אין לי עבר להתרפק עליו, רק חלומות במגירה, מה שאולי רק יהפוך אותי לממורמרת עוד יותר.
בתפקיד שלגיה נמצא האחיין הראשון שלי, זה שאהבתי הכי בעולם כבר כשהיה עובר, זה שהרגשתי רע עם עצמי על שהזנחתי אותו אחרי שנולדו לי ילדים משלי, זה שהכיר אותי לפני כל הגלגולים ואולי אפילו זוכר שהייתי ילדה, היתה לי נשמה של ילדה, הייתי יכולה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, הבנתי אותו, ואהבתי אותו מאוד.

הוא בן 12 עכשיו והוא מתכנת ועורך וידאו. זהו.

סתם סתם אין בי שום דיכאון או מרמור או חרדה או כל דבר אחר שהיה בי בחודשים האחרונים או אולי אפילו בשנים האחרונות (הכתף הימנית מתחילה לכאוב. איה.), חוץ מזה שהתינוקת שלי כבר גדולה, היא בת ארבעה חודשים, כבר אפשר לשים אותה במנשא ילקוט ולתת לה לטעום אוכל אמיתי, באמת חשבתי לצאת לקנות גזר ולבשל לה, אבל היא ישנה ככ יפה שהיה חבל להעביר אותה לעגלה וזה.

הדבר הכי מאושש זה לצאת מהבית. אני יוצאת מהבית די הרבה בזכות הילדים, אבל בסוף שבוע שעבר יצאתי גם בבוקר לקניות עם התינוקת וזה היה נהדר. זה יותר טוב אם הולכים ברגל ונעים בחוץ. מעניין מתי החורף יתחיל הפעם.

כי אם זאת רק תקופה שבסופה גלגול חדש ולא ממש סוף החיים היקום והכל, זה יותר קל לעיכול. מתישהו אני אחזור להכל. מתישהו. קל יותר לחשוב ולכתוב ולהגיד את זה ביום. אתמול בלילה בכיתי המון ואכלתי חצי מיכל גלידה.
נשאר לי משהו כמו חודש, אבל הבשורות הטובות הן שבניגוד לפעמים הקודמות אני יכולה לתפקד עד הרגע הזה, ושבכלל לא בטוח מתי בדיוק הוא יגיע, רק מתי פחות-או-יותר. זה הכל.
יש גבול גם ליכולת התפקוד שלי עכשיו. גם אם לא אסור לי לזוז, זה קשה, ואני קמה מהמיטה בבוקר בדיוק בדיוק כמו גרגור סמסא היקר. אני אומרת לעצמי שאני מעדיפה את המעלית מאז שראיתי ג'וק בחדר המדרגות, אבל באמת קשה לי לעלות במדרגות. התעייפתי מסתם לצאת לחום, לחצות כביש, להכנס לסופרפארם ולקנות בקבוק של שמפו (בלונד, לילדה, לא מוכרים את זה בשום מקום אחר).
טוב זהו. שבת שלום.

זה היה, כזה, "מחברת מחשבות שלום, אני עכשיו עושה איזה משהו שאני חייבת לעשות ומתעדת את ההתקדמות והמחשבות והרגשות שלי תוכדי." והפעם, ליטוש של השוט היחיד הסביר הקיים במצב הנוכחי של פרויקט הגמר שלי על מנת להכניס אותו לשואוריל (מן סרטון שמרכז רצף עבודות של אנימטורים, כמו תיק עבודות של אנימטורים כזה) ולהגיש לאיזשהו דרייב את המצב הנוכחי של הפרוייקט + השואוריל + כל העבודות שנותרו לי מהשנתיים וחצי האחרונות (אחרי שהמחשב הקודם והסמארטפון הקודם שהכילו גיבוי של הכל שבקו) עד לדדליין של יום שישי, כי אחרת אני לא אהיה זכאית לתעודה בסוף.

מצבי כעת (22:00): ציירתי 3 פריימים מתוך 51, אותם יהיה עלי לצבוע מאוחר יותר.
כמו כן, בסוף גם אצטרך לערוך שואוריל בכלל.
המטרה: לסיים את השוט הזה היום כדי להשאיר רק את עריכת השואוריל למחר.
אעדכןןן!!!1

22:40: החלטתי שכל מה שעשיתי קודם לא טוב, התחלתי מההתחלה והגעתי לפריים 5 והכל נמחק – כולל מה שהיה קודם. אני צריכה לפתוח את הגרסה הקודמת ולהתחיל הכל שוב.

23:50: אני בפריים 32 מתוך 51. (בציורים, עוד לא בצביעה.)

01:00 (13/5/21): פריים 40 (עדיין ציור.) עשיתי הפסקה קצת ארוכה מידי אחרי העדכון הקודם, יבנה ראה שני נסיונות לינץ' בחדשות עם פצועים קשה, אחד ערבים שתקפו יהודי בעכו ואחד לה פמיליה שתקפו ערבי בבת ים, אז בקיצור לקח לי זמן להתאושש. אין לי זמן לתת לדברים האלה לשתק אותי, אבל זה מגעיל נורא.

10:00: טוב, אחרי האזעקות ואחרי שנפלו רקטות באיזור פשוט הכנסתי את המחשב והכל לממ"ד והלכתי לישון. אין מקום לעבוד בממ"ד ובכל פעם שרצתי לשם השארתי את המחשב בחוץ, ולא בא לי שתפול פה על המחשב רקטה. בסה"כ הלכתי לישון בשלוש וחצי בערך, קמתי בשבע בבוקר, ולא התקדמתי מאז 1 בבוקר. עכשיו הם ערים וזה קצת בעייתי להמשיך. תכף יש לקטנה זום.

22:12: היי. אני ממשיכה עכשיו.
23:04: סיימתי לצייר והתחלתי לצבוע. פריים 5 מתוך 51.
00:00 (14/5/21): צובעת את פריים 33. את הפריימים הראשונים עשיתי עם הצללות אז הם לקחו יותר זמן, אני אצטרך לחזור
להצללות אח"כ.
01:17: יאללה סיימתי את השוט, מוותרת על ההצלות ועל תיקון טיימינג קטן (שחבל שלא שמתי לב אליו לפני הצביעה, למרות שאולי אפשר לאחד שכבות ולתקן את זה בכמה דקות, לא בטוחה. אבל אני עוד צריכה לערוך שואוריל עכשיו וזה.)

3:03 הגשתי את מעט הדברים הגרועים שיש לי וזהו. לא יודעת אם מתישהו יצא לי לסיים את הפרויקט ואם אני אעשה עוד אנימציה אי פעם בחיי ואני מדוכאת מאוד. לא בטוחה שאני אקבל תעודה אפילו, כי חסרים לי המון דברים (השתמשתי בסמארטפון בתור כונן לאורך הלימודים והוא התקלקל). יש לי מעט מאוד אנימציות ושואוריל מכוער (אפילו בלי מוזיקה). בגדול יש הקלטות של כל השיעורים ואני יכולה לחזור על זה וללמוד ולהשלים ולהתקדם גם בהמשך, אבל כמו שכתבתי כבר, נותרו עוד חודשיים לשארית חיי אז לא בטוח שאספיק. נראה. אולי בגלגול הבא. נחייה ונראה. בכל מקרה, כדאי שאני אלך לישון עכשיו, ויהיה מה שיהיה. אה, הורים שלי תיקנו את החלון בממ"ד אז אולי נוכל ללכת אליהם לשבועות. לא יודעת. לא עשיתי קניות לחג, יש לי מספיק דברים בשביל שבת אבל כלום לחג ולשבוע הבא. יהיה בסדר. אני מתה לישון ודי. אולי יום אחד הם יחזרו למסגרות ולי יהיו תנאים וכוחות להשלים הכל ולעשות אנימציות חדשות ולהבין איך מוסיפים מוזיקה לסרטונים בפרימייר (פעם ידעתי ועשיתי את זה, עכשיו פשוט לא הצלחתי לייבא את הקובץ.) ולערוך שואוריל נורמלי וללמוד עוד, יותר ממה שלמדו במכללה, ולהתקדם ולהיות אנימטורית באמת. אולי. כרגע אני לא יכולה לעשות שומדבר מזה, רק להגיש מה שיש וזהו, ולפנטז שכל זה עוד יקרה מתישהו רק כדי שאני לא אחשוב שהכל היה סתם ואבכה. אולי הייתי צריכה להקפיא את הלימודים כדי לנסות להשלים הכל, אבל אני לא יודעת מה יקרה בעוד חודשיים ואם בגלגול הבא באמת יהיו לי יותר תנאים ללמוד, ואם זה לא סתם יימרח לנצח. אני לא יודעת כלום. אוקיי עכשיו גם לא הצלחתי להעלות את כל הקבצים לדרייב שאמורים להגיש אליו הכל. אני רוצה לישון כבר. אוף.

03:13 הממ עד עכשיו כתבתי את הפסקה הקודמת. עכשיו הקבצים האלה עלו. זהו. לילה טוב. נתראה בפוסט הבא, או בגלגול הבא, או שלא נתראה, נראה כבר. חג שבועות שמח ותשמרו על עצמכם!