היא ישנה

כבר די הרבה זמן. אולי הייתי צריכה להתקלח בזמן הזה. גם חם. למה לא פתחתי מזגן? כי חשבתי שאולי היא ישנה ככ טוב כי המזגן כבוי. אני אפתח אותו עכשיו. שנייה. (אוי! היא כזאת חמודה!)

טוב אז, אני לא בטוחה שהמטאמורפוזה שלי הושלמה, עד עכשיו חשבתי על עצמי שאני עדיין גולם כי שוב עצרתי לעצמי את החיים וכו' ואני לא יודעת מתי אני אחזור לנסות להתקדם וכו' וכו' (אמרתי לטל שאני אצור איתה קשר בסביבות פסח כדי לחזור לעבוד על הפרויקט), אבל, נדמה לי ש,

רגע, אני צריכה קודם לספר מה היה עד עכשיו, בכל הזמן שלא עדכנתי, וגם בזמן שכן עדכנתי אבל כתבתי בצורה מעורפלת ולא היה ממש ברור מה קורה?
אני… אעשה את זה בהזדמנות אחרת.
הנה, רק הדלקתי את המזגן והיא התעוררה (או שזה כי היא כבר ישנה מספיק…?)

אוקיי אני מקלידה כרגע בכפיפה מעל יונקת-חצי-ישנה, זה ייגמר בגב כואב, אבל אני מוכרחה להוציא את זה.

אני חושבת שאני כבר בשלב שהגולם הוא קרום דק ושקוף, שכבר אפשר לראות למה אני אהפוך בסופו של דבר, והדבר שאני עומדת להיות זה סוגשל האמא החורגת של שלגיה, ז"א, מעולם לא הייתי המלכה הכי יפה וכל זה, אין לי עבר להתרפק עליו, רק חלומות במגירה, מה שאולי רק יהפוך אותי לממורמרת עוד יותר.
בתפקיד שלגיה נמצא האחיין הראשון שלי, זה שאהבתי הכי בעולם כבר כשהיה עובר, זה שהרגשתי רע עם עצמי על שהזנחתי אותו אחרי שנולדו לי ילדים משלי, זה שהכיר אותי לפני כל הגלגולים ואולי אפילו זוכר שהייתי ילדה, היתה לי נשמה של ילדה, הייתי יכולה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, הבנתי אותו, ואהבתי אותו מאוד.

הוא בן 12 עכשיו והוא מתכנת ועורך וידאו. זהו.

סתם סתם אין בי שום דיכאון או מרמור או חרדה או כל דבר אחר שהיה בי בחודשים האחרונים או אולי אפילו בשנים האחרונות (הכתף הימנית מתחילה לכאוב. איה.), חוץ מזה שהתינוקת שלי כבר גדולה, היא בת ארבעה חודשים, כבר אפשר לשים אותה במנשא ילקוט ולתת לה לטעום אוכל אמיתי, באמת חשבתי לצאת לקנות גזר ולבשל לה, אבל היא ישנה ככ יפה שהיה חבל להעביר אותה לעגלה וזה.

הדבר הכי מאושש זה לצאת מהבית. אני יוצאת מהבית די הרבה בזכות הילדים, אבל בסוף שבוע שעבר יצאתי גם בבוקר לקניות עם התינוקת וזה היה נהדר. זה יותר טוב אם הולכים ברגל ונעים בחוץ. מעניין מתי החורף יתחיל הפעם.

התגלמות.

כי אם זאת רק תקופה שבסופה גלגול חדש ולא ממש סוף החיים היקום והכל, זה יותר קל לעיכול. מתישהו אני אחזור להכל. מתישהו. קל יותר לחשוב ולכתוב ולהגיד את זה ביום. אתמול בלילה בכיתי המון ואכלתי חצי מיכל גלידה.
נשאר לי משהו כמו חודש, אבל הבשורות הטובות הן שבניגוד לפעמים הקודמות אני יכולה לתפקד עד הרגע הזה, ושבכלל לא בטוח מתי בדיוק הוא יגיע, רק מתי פחות-או-יותר. זה הכל.
יש גבול גם ליכולת התפקוד שלי עכשיו. גם אם לא אסור לי לזוז, זה קשה, ואני קמה מהמיטה בבוקר בדיוק בדיוק כמו גרגור סמסא היקר. אני אומרת לעצמי שאני מעדיפה את המעלית מאז שראיתי ג'וק בחדר המדרגות, אבל באמת קשה לי לעלות במדרגות. התעייפתי מסתם לצאת לחום, לחצות כביש, להכנס לסופרפארם ולקנות בקבוק של שמפו (בלונד, לילדה, לא מוכרים את זה בשום מקום אחר).
טוב זהו. שבת שלום.

לא בטוחה אם עשיתי את זה מאז הבגרות בהיסטוריה

זה היה, כזה, "מחברת מחשבות שלום, אני עכשיו עושה איזה משהו שאני חייבת לעשות ומתעדת את ההתקדמות והמחשבות והרגשות שלי תוכדי." והפעם, ליטוש של השוט היחיד הסביר הקיים במצב הנוכחי של פרויקט הגמר שלי על מנת להכניס אותו לשואוריל (מן סרטון שמרכז רצף עבודות של אנימטורים, כמו תיק עבודות של אנימטורים כזה) ולהגיש לאיזשהו דרייב את המצב הנוכחי של הפרוייקט + השואוריל + כל העבודות שנותרו לי מהשנתיים וחצי האחרונות (אחרי שהמחשב הקודם והסמארטפון הקודם שהכילו גיבוי של הכל שבקו) עד לדדליין של יום שישי, כי אחרת אני לא אהיה זכאית לתעודה בסוף.

מצבי כעת (22:00): ציירתי 3 פריימים מתוך 51, אותם יהיה עלי לצבוע מאוחר יותר.
כמו כן, בסוף גם אצטרך לערוך שואוריל בכלל.
המטרה: לסיים את השוט הזה היום כדי להשאיר רק את עריכת השואוריל למחר.
אעדכןןן!!!1

22:40: החלטתי שכל מה שעשיתי קודם לא טוב, התחלתי מההתחלה והגעתי לפריים 5 והכל נמחק – כולל מה שהיה קודם. אני צריכה לפתוח את הגרסה הקודמת ולהתחיל הכל שוב.

23:50: אני בפריים 32 מתוך 51. (בציורים, עוד לא בצביעה.)

01:00 (13/5/21): פריים 40 (עדיין ציור.) עשיתי הפסקה קצת ארוכה מידי אחרי העדכון הקודם, יבנה ראה שני נסיונות לינץ' בחדשות עם פצועים קשה, אחד ערבים שתקפו יהודי בעכו ואחד לה פמיליה שתקפו ערבי בבת ים, אז בקיצור לקח לי זמן להתאושש. אין לי זמן לתת לדברים האלה לשתק אותי, אבל זה מגעיל נורא.

10:00: טוב, אחרי האזעקות ואחרי שנפלו רקטות באיזור פשוט הכנסתי את המחשב והכל לממ"ד והלכתי לישון. אין מקום לעבוד בממ"ד ובכל פעם שרצתי לשם השארתי את המחשב בחוץ, ולא בא לי שתפול פה על המחשב רקטה. בסה"כ הלכתי לישון בשלוש וחצי בערך, קמתי בשבע בבוקר, ולא התקדמתי מאז 1 בבוקר. עכשיו הם ערים וזה קצת בעייתי להמשיך. תכף יש לקטנה זום.

22:12: היי. אני ממשיכה עכשיו.
23:04: סיימתי לצייר והתחלתי לצבוע. פריים 5 מתוך 51.
00:00 (14/5/21): צובעת את פריים 33. את הפריימים הראשונים עשיתי עם הצללות אז הם לקחו יותר זמן, אני אצטרך לחזור
להצללות אח"כ.
01:17: יאללה סיימתי את השוט, מוותרת על ההצלות ועל תיקון טיימינג קטן (שחבל שלא שמתי לב אליו לפני הצביעה, למרות שאולי אפשר לאחד שכבות ולתקן את זה בכמה דקות, לא בטוחה. אבל אני עוד צריכה לערוך שואוריל עכשיו וזה.)

3:03 הגשתי את מעט הדברים הגרועים שיש לי וזהו. לא יודעת אם מתישהו יצא לי לסיים את הפרויקט ואם אני אעשה עוד אנימציה אי פעם בחיי ואני מדוכאת מאוד. לא בטוחה שאני אקבל תעודה אפילו, כי חסרים לי המון דברים (השתמשתי בסמארטפון בתור כונן לאורך הלימודים והוא התקלקל). יש לי מעט מאוד אנימציות ושואוריל מכוער (אפילו בלי מוזיקה). בגדול יש הקלטות של כל השיעורים ואני יכולה לחזור על זה וללמוד ולהשלים ולהתקדם גם בהמשך, אבל כמו שכתבתי כבר, נותרו עוד חודשיים לשארית חיי אז לא בטוח שאספיק. נראה. אולי בגלגול הבא. נחייה ונראה. בכל מקרה, כדאי שאני אלך לישון עכשיו, ויהיה מה שיהיה. אה, הורים שלי תיקנו את החלון בממ"ד אז אולי נוכל ללכת אליהם לשבועות. לא יודעת. לא עשיתי קניות לחג, יש לי מספיק דברים בשביל שבת אבל כלום לחג ולשבוע הבא. יהיה בסדר. אני מתה לישון ודי. אולי יום אחד הם יחזרו למסגרות ולי יהיו תנאים וכוחות להשלים הכל ולעשות אנימציות חדשות ולהבין איך מוסיפים מוזיקה לסרטונים בפרימייר (פעם ידעתי ועשיתי את זה, עכשיו פשוט לא הצלחתי לייבא את הקובץ.) ולערוך שואוריל נורמלי וללמוד עוד, יותר ממה שלמדו במכללה, ולהתקדם ולהיות אנימטורית באמת. אולי. כרגע אני לא יכולה לעשות שומדבר מזה, רק להגיש מה שיש וזהו, ולפנטז שכל זה עוד יקרה מתישהו רק כדי שאני לא אחשוב שהכל היה סתם ואבכה. אולי הייתי צריכה להקפיא את הלימודים כדי לנסות להשלים הכל, אבל אני לא יודעת מה יקרה בעוד חודשיים ואם בגלגול הבא באמת יהיו לי יותר תנאים ללמוד, ואם זה לא סתם יימרח לנצח. אני לא יודעת כלום. אוקיי עכשיו גם לא הצלחתי להעלות את כל הקבצים לדרייב שאמורים להגיש אליו הכל. אני רוצה לישון כבר. אוף.

03:13 הממ עד עכשיו כתבתי את הפסקה הקודמת. עכשיו הקבצים האלה עלו. זהו. לילה טוב. נתראה בפוסט הבא, או בגלגול הבא, או שלא נתראה, נראה כבר. חג שבועות שמח ותשמרו על עצמכם!

אבא שלי עושה בושות בפייסבוק

נו אבל זה לא מפתיע, הוא כזה אבא אנגלי כזה מוזר, הוא תמיד היה כזה. אמא שלי תתחרפן אם היא תראה איזו תמונה הוא העלה (או שלא, אולי היא רק תגיד משהו ציני ממורמר כזה. היא כבר רגילה אליו. אפילו אני לא הזדעזעתי באמת. אבל למה הוא היה צריך להעלות את התמונה הזאת שלו למען השם???)

עכשיו כבר מחר, בעצם, אבל אני לא עייפה בכלל. אני שותה רק נטול קפאין אבל גם ישנתי קצת בשבת. ממש קצת. רק נמנמתי שעה וזהו. למה זה דפק לי את כל השעון הביולוגי ככה? אוף.

אני לעולם לא אסיים את סרט הגמר שלי. נשארו חודשיים לשארית חיי, ושבועיים לדד ליין כלשהו שאחריו המנחה אמרה שהיא עדיין תתמוך בנו. אני לא יודעת אם אני אצליח לעשות את זה. רוב הזמן אני עמוסה בדברים אחרים, אבל יש את הבקרים שהם בגן, אולי הייתי יכולה להתקדם אם הייתי לפחות משקיעה את הזמן הזה. או את הלילה.

ואני גם אמא גרועה, נוסף לכל. אבל אולי אמא שלי תדאג להם במקומי. לופי כבר קרא לה אמא כמה פעמים בהיסח הדעת, וזה עבר כל כך חלק שנראה לי שאף אחד חוץ ממני לא שם לב לזה שהוא קרא לה אמא. זה לא מפריע לי בכלל.

אבל. אבל. אבל.

מדליקים נרות ושרים הנרות הללו, ע"י כהנייך הקדושים, וזה, ואז אבא שלי קופץ בשלוש אוקטבות גבוה יותר כשהוא מתחיל לשיר מעוז צור. ככה הוא שר. קבוע. היו שנים שניסינו למרוד, לשיר בקול נמוך מידי בכוונה, כלום לא עבד עד שהתבגרנו ועברנו להומור. אנחנו מצווחים יותר גבוה ממנו.

אז בשבת לפני חנוכה, יבנה התחיל לצייץ איזו זמירה, לא זוכרת מה, לפעמים הוא מצייץ שירים במקום לשיר אותם כי זה מצחיק אותו, ופתאום נזכרתי בהדלקת נרות ובמעוז צור של אבא שלי וממש הצטערתי שלא נעשה את זה השנה. נדמה לי שאפילו הצעתי שנעשה הדלקה בזום רק כדי שאני אשמע אותו שר ככה, או שרק חשבתי על זה ולא אמרתי כלום. לא יודעת. אבא שלי חושש מאוד מהקורונה ואנחנו לא מבקרים אותם בכלל, מקסימום נפגשים בשטח פתוח. אמא שלי אמרה שנבוא אחהצ וגם אחותי הגדולה תבוא ונשב בפארק, הם ישחקו כדורגל או משהו ואנחנו נאכל, שזה נחמד.

גם במשפחה של יבנה רוצים להיפגש כבר כולם, ובצדק. יש לו אחיין שנולד קצת לפני פורים ולא ראינו אותו מאז שהיה ניובורן, גם לא בזום כי הם חרדים. את האחיינית שנולדה שבועיים לפניו לפחות ראינו בזום פעם אחת. זה מטורף. אבל הם נפגשים בחמישי בערב כשיש לי לימודים וברור לי שהמפגש הזה יהיה יותר כיפי מהלימודים שלי, אבל תכף הקורס הזה נגמר וחבל לי לפספס שיעורים. למרות שזה גם מוקלט. בשיעור האחרון בכלל לא תרגלתי כי השולחן המתקפל שאני עובדת עליו בדרכ הוא השולחן שמשמש אותנו להדלקת נרות בחנוכה ולסוכה. אז ישבתי במיטה עם הלפטופ עלי ושמעתי והשתתפתי ובקטע של התרגול פשוט העברתי את הזמן. אם גם בחמישי הבא מדליקים נרות אולי אין טעם להשתתף בשיעור גם ככה. גם ככה אני לא עוקבת. אני כבר לא זוכרת מה היה בחמישי שעבר, רק שבערב כבר הייתי מותשת ממש והיה קשה לי להתרכז. ואז יבנה המשיך לעבוד לתוך הלילה אז התחלתי בינג' של סדרה מטומטמת שהחזיקה אותי עד חמש בבוקר, ולמחרת יום שישי קצר ועמוס ואין גנים ובלגן, כנראה צרחתי עליהם, אני אמא גרועה, אבל חשבתי בסוף החמישי ההוא שאני מוכרחה אסקפיזם אדיוטי ככל שיהיה. אחרי החמישי הזה הגעתי למסקנה שהתכנים בנטפליקס ממש מטומטמים.

פאדיחת חיי

פעם היה לי זיכרון מאוד ברור של פאדיחת חיי, אבל מאז כבר קרו לי הרבה פאדיחות חדשות ואני כבר לא כ"כ בטוחה מהי פאדיחת חיי. עדיין זוכרת את הזיכרון ההוא, אבל הוא כבר ממש ישן, ויש לי פאדיחות הרבה יותר טריות להתפדח מהן היום.

היום היתה הגשת הלא-באמת-הגשת-גמר שלנו, בלו"ז של הקורס קראו לזה מועד ב' של הגשת הגמר, ניחא, לכולם יש עבודות של דקה וחצי בערך, למישהי אחת אפילו שתי דקות וחצי, ולי יש פחות מדקה. כולם קיבלו ביקורת של שעה ואיתי היא דיברה רק רבע שעה. זה מדכא. זה מדכא ברמות שמתחשק לי להדחיק את כל הפרויקט, אבל אולי זה יעבור לי אחרי השינה. חשבתי לעבוד על זה עוד בערב אבל אין לי באמת אנרגיות, לא יודעת אם זה עייפות או תשישות או רעב או דכדוך, אז אני אוכלת כדי לוודא שזה לא רעב, ואולי אחר כך אני אשן. או אמצא עוד סדרה לראות עד לפנות בוקר. או שיבנה יקרא לי לבוא לישון לפני לפנות בוקר. נראה. שרלוט סדרה ממש חביבה. וקצרה. לילה אחד הספיק.

למה אני אוהבת לישון.

גיליתי למה אני אוהבת לישון, וזה לא בגלל דיכאון.

שמעתי על מישהי בדיכאון באמת, איך זה נראה ואיך זה כל כך מובהק ואין שום ספק שזה מה שזה, בניגוד להתלבטויות שלי לגבי החוויה שלי.
אני לא שם. אני בכלל לא שם. והלב שלי יוצא אליה, למרות שפגשתי אותה מעט מאוד פעמים בחיים שלי. היא אישה של פאסון, אינטליגנטית, שיודעת להגיד את הדברים הנכונים, כאילו, יש לה אינטליגנציה חברתית טובה יותר מלי, לא? אז איך היא נהיתה ככה? אולי זה לא קשור בכלל. כנראה זה לא קשור בכלל. אני בכלל לא יודעת כלום על החיים האלה והעולם הזה וזהו.

חבר'ה, חבר'ה! רגע, רגע!

לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם קוראים Beastars.
היא מונה 12 פרקים באורך 23 דקות בערך ונגמרת בהרגשה שתצא עונה שנייה. כן, נו, היא אנימה.

היא נהדרת. רובה עשויה בטכניקת סוג-של-תלת שאולי כבר ראיתם, לצערכם, בסדרה המכוערת בתבל, נסיך דרקון, וכאן חשוב מאוד לציין שבניגוד לנסיך דרקון, ביסטארז לא תעשה לכם חררה.
ביסטארז עשויה ממש טוב, זה גרם לי לחשוב מחדש על הטכניקה הזו, אולי היא לא בהכרח גרועה, אולי מי שיודע לעשות אנימציה טובה עושה אנימציה טובה גם בטכניקה הזו, ומי שהיו גרועים בנסיך דרקון הם האנימטורים ולא והטכניקה עצמה. עכשיו אני יכולה להשוות בין הסדרות ברמה הטכנית אבל זה סתם יזכיר לי כמה שנסיך דרקון מכוערת וירגיז אותי, וחבל בכלל להקדיש זמן-מקלדת לסדרה הכונפה-לאללה הזאת, אז אני אגיד רק שיש שם רגע שהמכשפה הזאת עם השיער השחור, המ, לא ממש מתואמת בהבעות ובשפת הגוף שלה עם הקול של המדבבת (שהביעה כל כך הרבה יותר רגש! יחסית לאנימציה שלה), וזה היה אחד הרגעים שהכי צרמו לי, למרות ה"אנימציה" המרחפת והלא אמינה שיש שם כל הזמן. מה שצרם שם זה בעיקר המשחק הגרוע של האנימציה, שהמדבבים היו צריכים לחפות עליו (ז"א, יש מצב שאם הסדרה הזאת היתה תסכית היא היתה הרבה יותר מוצלחת, בעיני. חראם על העיצובים החביבים, אבל הם זזו כה מכוער! וכן, יש שם מישהי חירשת שמתקשרת בשפת הסימנים ולא ברור איך היו מעבירים את זה בתסכית, אז שיפתרו את זה בעצמם או שיחליפו אנימטורים/ריגרים, אולי בכלל הריגרים אשמים, אנא עארף, למען השם.
טוב, האמת שאולי הייתי מתאכזבת מהסדרה הרבה פחות אם לא היו עפים עליה כל כך בכל האינטרנט וטוענים שהיא סוג של ממשיכת דרכה של אווטאר! אז ציפיתי למשהו כמו אווטאר, טוב? זה רחוק מרחק שנות אור מאווטאר! אדיוטים מטומטמים!)

לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם קוראים Beastars.
היא מונה 12 פרקים באורך 23 דקות בערך ונגמרת בהרגשה שתצא עונה שנייה. כן, נו, היא אנימה.

היא נהדרת. רובה עשויה בטכניקת סוג-של-תלת שאולי כבר ראיתם, לצערכם, בסדרה המכוערת בתבל, נסיך דרקון, וכאן חשוב מאוד לציין שבניגוד לנסיך דרקון, ביסטארז לא תעשה לכם חררה.
ביסטארז עשויה ממש טוב, זה גרם לי לחשוב מחדש על הטכניקה הזו, אולי היא לא בהכרח גרועה, אולי מי שיודע לעשות אנימציה טובה עושה אנימציה טובה גם בטכניקה הזו, ומי שהיו גרועים בנסיך דרקון הם האנימטורים ולא והטכניקה עצמה. עכשיו אני יכולה להשוות בין הסדרות ברמה הטכנית אבל זה סתם יזכיר לי כמה שנסיך דרקון מכוערת וירגיז אותי, וחבל בכלל להקדיש זמן-מקלדת לסדרה הכונפה-לאללה הזאת, אז אני אגיד רק שיש שם רגע שהמכשפה הזאת עם השיער השחור, המ, לא ממש מתואמת בהבעות ובשפת הגוף שלה עם הקול של המדבבת (שהביעה כל כך הרבה יותר רגש! יחסית לאנימציה שלה), וזה היה אחד הרגעים שהכי צרמו לי, למרות ה"אנימציה" המרחפת והלא אמינה שיש שם כל הזמן. מה שצרם שם זה בעיקר המשחק הגרוע של האנימציה, שהמדבבים היו צריכים לחפות עליו (ז"א, יש מצב שאם הסדרה הזאת היתה תסכית היא היתה הרבה יותר מוצלחת, בעיני. חראם על העיצובים החביבים, אבל הם זזו כה מכוער! וכן, יש שם מישהי חירשת שמתקשרת בשפת הסימנים ולא ברור איך היו מעבירים את זה בתסכית, אז שיפתרו את זה בעצמם או שיחליפו אנימטורים/ריגרים, אולי בכלל הריגרים אשמים, אנא עארף, למען השם.
טוב, האמת שאולי הייתי מתאכזבת מהסדרה הרבה פחות אם לא היו עפים עליה כל כך בכל האינטרנט וטוענים שהיא סוג של ממשיכת דרכה של אווטאר! אז ציפיתי למשהו כמו אווטאר, טוב? זה רחוק מרחק שנות אור מאווטאר! אדיוטים מטומטמים!)

ועכשיו נחזור לסדרת ההתבגרות הכי טובה אי פעם. למשחק המושלם באנימציה המושלמת שהפך את הטכניקה החדשה והמוזרה הזאת להרבה פחות צורמת בעין. האמת שחשבתי על הטכניקה הזאת עד עכשיו כאילו היא סוגשל נופלת ב uncanny valley רק שבמקום לצרום בדמיון לבני אדם אמיתיים שיש בדר"כ בתלת, כאן היא צורמת בדמיון שלה לאנימציה קלאסית שהיא לא באמת קלאסית וזה כזה מוזר ולא טבעי כזה. בביסטארז יש משחק נהדר שמפצה על הכל, אפשר לומר שהאנימציה מעולה, למרות הטכניקה.
אפשר לומר שהעיצוביים גאוניים, שהם לא סתם ציורים יפים אלא ממש מעבירים את האופי-והאישיות-וה..חיה-של כל דמות. ולצמחונים יש כפות ידיים אנושיות.
טוב, עוד לא הגעתי לעניין כפות הידיים האנושיות, אני אתחיל מההתחלה. סליחה.

היא לא מתאימה בשום פנים ואופן לילדים כי, ובכן, מדובר בסדרת התבגרות אמיתית לחלוטין ולא משהו ילדותי/חינוכי/חנפני כזה. לא הייתם מראים לילדים שלכם את 13 סיבות. אל תראו להם את הסדרה הזאת.

המשחק נהדר.
שפת הגוף והתנועה, של הדמות הראשית השפופה ומסורבלת תמיד, של כל הדמויות בכלל שזזות כמו החיות שהן אמורות להיות, ההליכה הייחודית לכל דמות ושפת הגוף המתאימה גם לחיה שהן וגם לאופי הייחודי לכל אחת מהן. מישהו פה עשה מחקר רציני ביותר.
הרגש והאופי של כל דמות לגמרי עוברים ביציבה ובתנועה שלהן, רואים את המחשבה וההשקעה מאחורי כל שניה של אנימציה. (גם בלי להבין באנימציה.)

העיצובים גאוניים.
יש לכולם אנטומיה אנושית, ולכל אחד צוואר-פנים-וזנב שמתאימים לחיה שהוא, ויחד עם זה, הפנים נאמנות מצד אחד לעיצוב החייתי, ומשמרות אלמנטים אנושיים בתוכן. רוב הזמן, רוב החיות נראות מאוד אנושיות. לצמחונים יש כפות ידיים (ורגליים, אבל הן בתוך הנעליים, רוב הזמן) אנושיות, מגלים את זה בפרקים מתקדמים יותר כשיש קלוז אפ על הידיים שלהם, וזה מצמרר.

הרעיון חתרני.
ההאנשה מצמררת. כל הרעיון מאחורי העולם הזה מצמרר. זה לגיטימי שחיות טורפות אחת את השנייה בטבע, אבל ברגע שמאנישים אותן יש לזה משמעות חדשה. הסדרה פותחת בסצנת רצח/טריפה, תלמיד טורף מול תלמיד צמחוני. אנחנו רואים את הצמחוני הנמלט על נפשו, ולבסוף מישיר מבט באומץ לטורף. אנחנו רואים מתלעות.
אני לא בטוחה איזו מקבילה ליחסים בין טורפים וצמחונים קיימת בעולם שלנו. זו סדרת התבגרות, מן הסתם יש בה התייחסות למיניות של הדמויות, והיא נפרדת מההתייחסות ליחסי טורפים-צמחונים.

הדמויות והעלילה מצויינות.
הסדרה מתארת בעיקר את ההתבגרות של לגושי, זאב אפור ביישן ומתנצל, תלמיד כיתה י"א, איך הוא חווה את המציאות הזו, ואיך בסופו של דבר הוא מבין את הצד של הצמחונים, גם אם הוא לא מבין בגוף ראשון. חוץ ממנו, שהוא נהדר, יש דמויות משנה מוצלחות מאוד. שתי הדמויות הבולטות הבאות הן צמחוניות, לואיס האייל האדום והארו הארנבת הננסית, אבל גם דמויות משנה פחות מרכזיות מקבלות פיתוח ועומק, מייצגות גישות שונות להתמודדות עם המציאות הנושכת, עם הזהות שלהן בתור החיה שהן, בתוך החלוקה בין טורפים לצמחונים, בתוך החלוקה בין מיני חיות שונים (גם חלוקה למשפחות כמו כלביים, חתוליים, עופות, מכרסמים, וגם למינים יותר ספציפים כמו אריות, תרנגולות וארנבות) וזנים ייחודיים בתוך המין (זאב אפור.סוג מסויים של ארנבות בסכנת הכחדה).
התמודדויות עם מצבים בעייתיים מוסרית, בשטח ההפקר, בלי מבוגר אחראי. הבחירות של הדמויות והמעשים שלהן בשטח האפור, שמגדירות אותן יותר מהכל.
וכפות הידיים האפורות, השעירות, עם הציפורניים החדות שצומחות כל בוקר מחדש גם כשלגושי גוזז אותן מידי יום, מול כפות הידיים האנושיות של דמויות צמחוניות. הידיים החומות של לואיס נראות אנושיות לחלוטין בקלוז אפ מסוים. כשהוא מושיט ללגושי יד זה נראה כאילו האנושיות והמוסר תומכים בו.

האנימציה.
הפתיח הוא סטופ מושן בובות מעולה, וחוץ ממנו יש שתי סצנות בתוך הסדרה (אלה שאמורות לגעת בכם יותר) שעשויות בטכניקות קלאסיות שונות (מצוירות).
(הסצנה היחידה שגרמה לי לבכות היתה דווקא אחת מרבות אחרות בטכניקת סוג-של-תלת.
כנ"ל לגבי הסצנה היחידה שהצחיקה אותי. כן, יש שם הומור. הם לא פיספסו כמעט שום דבר שאפשר לעשות עם חיות-אדם-לסוגיהן, ואני לא ארחיב כי ספוילרים, וחבל.)
כשרואים את כל ההשקעה המטורפת הזאת חייבים לשאול, אם ביסטארז ונסיך דרקון שתיהן הפקות של נטפליקס, האם הן קיבלו את אותו התקציב? ואם כן, אז למה למען השם יש ביניהן כזה פער מטורף?

מה שמטריד אותי באמת

(ואפילו היו לי סיוטים על זה! לפחות סיוט אחד, אתמול בלילה.)

זה שאני לא יודעת לצייר.
זה לא משנה למי שגם ככה לא מתכוון לעסוק בשום דבר שקשור לציור בשום דרך.
אז מה אני עושה עם עצמי ולמה אני לומדת את הדברים האלה ומה יהיה איתי ולאן אני הולכת. כל זה. וזה שאני לא יודעת לצייר פתאום מדכא אותי נורא.

לשחרר

אין לנו שליטה על כלום, אין לנו קמצוץ של ודאות, אין לנו שום דבר להיאחז בו, אין לנו מושג כמה זמן כל הסיפור יימשך, מתי הוא ייגמר ואיך.
מישהי אמרה שיש לה הרגשה שהכל ייגמר במאי. זה הצחיק אותי, זה נשמע לי מציאותי בערך כמו להגיד שהמשיח יבוא מחר.
אמרתי לילדים שלי שהמשיח צריך להגיע בכל רגע, ושכשהוא יגיע כולם יבריאו, כמו שקרה כבר, פעם, במעמד הר סיני. הם מאמינים לי. לפחות זה שגדול מספיק כדי להבין מה אמרתי בכלל. כבר שכחתי שאמרתי להם את זה, והוא שואל אותי פתאום אם המשיח יבוא מחר. (עניתי לו שאני לא יודעת.)

אני יכולה להאמין שהכל ייגמר במאי – או לא;
אני יכולה להאמין שהמשיח יבוא מחר – או לא;
אין לי בעיה לחיות עם סימני שאלה. אני חיה איתם בשלום כבר שנים.
(אני חיה איתם בשלום מאז המסע לפולין בתחילת כיתה י"ב, כשהחלטתי להניח את קהלת בצד ולהתבייש בעצמי על שבכלל חשבתי על מוות, כשבשואה בני אדם נאחזו בחיים בציפורניים.)

הוא אומר לפעמים מן משפט ילדותי כזה, "אוף, השם, תעשה שהקורונה תלך כבר!", כשהוא זורק את הראש אחורה ומסתכל למעלה. זו תמימות שיש בגיל הזה, אני כמעט זוכרת את עצמי כזאת. אמרתי לו שיבקש מהשם לעזור לחוקרים ולמעדנים למצוא חיסון או תרופה, שזה תלוי בהם עכשיו, ואנחנו חייבים להתאזר בסבלנות ולהקפיד על ההנחיות עד שהכל ייגמר.

זו החוויה הילדית של הגיל הזה, שאין לו עדיין דרך לאמוד זמן, ואומרים להם לחכות בסבלנות פרק זמן מסויים שלא אומר להם כלום, ואין להם שליטה על כלום, אין להם קמצוץ של ודאות, אין להם שום דבר להיאחז בו, אין להם מושג כמה זמן כל הסיפור יימשך, מתי הוא ייגמר ואיך.
עכשיו אנחנו כמו ילדים, אפילו חוזרים בלופ על שאלות חסרות פואנטה, כמו, למה? למה? למה? למה? למה?
כמו ילדים.

למה ככה? לא יודעת;
ככה, סתם, אולי.