ולנושא אחר,

מכירים את זה שאתם מנהלים שיחה מצחיקה עם אנשים ואומרים כל מיני דברים מוזרים אחד לשני ופתאום קולטים שהצד השני התכוון להכל לגמרי ברצינות וזה כבר מאוחר מידי כי שיתפתם פעולה עם השיחה זאת עד עכשיו אז, מה, לעזאזל, הצילו, ואז פתאום הנושא התחלף ולא הספקתם בכלל להביע את דעתכם האמיתית, נו, ניחא, תציינו את זה כבר בהזדמנות אחרת שאולי לא תקרה לעולם?

ולנושא אחר אחר, אתם חושבים שאולי אני קצת אוטיסטית לפעמים? מאיפה לכם לדעת, אתם רק קוראים את הבפנוכו שלי ואין לכם מושג איך אני בסיטואציות חברתיות מבחוץ. טוב. לא משנה.

אשרו אותי

סליחה על רגשות האשמה/נחיתות שאני מנחיתה עליכם (למקרה שלא היה ברור מהכותרת שלשם הפוסט הולך):

היה אפור ומטפטף ויצאנו לגנים. נסענו באוטו, בלי מטריות או מעילים. גמענו כמה מטרים בין חניה לגן. קצת היטפטף עלינו בדרך, מן הסתם.

ואז אמרה גננת, הו לא, אתה רטוב.

ואז אני הרגשתי אמא רעה שוב.

בשביל הקטנה חניתי מול הגן, באדום לבן, ולא אמרו לה שום נרטבת, אצלה בגן.

ובכל זאת מאז עוד לא החלפתי שום בגדים, למרות שכבר התייבשתי ועם חזייה זה לא נעים, כי הם שם עדיין בבגדים הרטובים, נגיד, כי גם במעלית, כשהסתכלתי טוב, ראיתי רק ממש קצת טיפות.

אוטוקורקט, תמות. אמן.

(היה לי פוסט מצחיק כמו פעם והוא עדיין נמצא שם בטיוטות ולא יצא משם אבל, אולי אני עוד אפרסם כאלה, אני אפתח פייסבוק לאלטראגו שלי או משהו, אבל אני בחיים לא אתלבש כמו שושקה, ואני מאוד אשתדל שלעולם לא יקשרו ביני לבין האלטראגו שלי. נראה לי. אני אשאל את יבנה, אולי הוא יגיד שהאלטראגו שלי לא כזה נורא. נראה.)

*כותבת במחשב, שפופה מעל וואקום*

יש מרחב מוגן בגן?
אין מרחב מוגן בגן!
מה יעשו אם יצטרכו ללכת למרחב מוגן בגן?
אני: בגן X יש מרחב מוגן, לא? ייקחו אותם לשם… *סוגרת וואצפ*

קצת רקע: הבן שלי למד בשנה שעברה בגן X, שנמצא בצמוד לגן Y, בו הוא לומד השנה.
עוד קצת רקע: הגן של הבת שלי נמצא במרחק כביש ועשר דקות הליכה מהגנים X ו Y.
מה שפספסתי: זו היתה קבוצת הוואצפ של הגן של הבת.

בפעם הבאה שפתחתי את הוואצפ גיליתי שמחה וששון באשמת ההודעה המלחיצה של.
אין מצב שיוציאו את הילדים ממתחם הגן!!1 אין מצב שילכו איתם כזאת דרך!! מה זה?? הצילוו!!1 אמאל'ה.
יצאה הודעת הבהרה מהגננת.
וגם סתם הורים שאמרו שסביר שיפעלו לפי הנחיות פיקוד העורף ודי.
וגם סתם הורים אחרי ההודעה של הגננת שאמרו שבאמת הגיוני שהיא תפעל לפי הנחיות פיקוד העורף.
אני: סליחה, התבלבלתי עם הקבוצה של הגן של הבן שלי.

הצילו.

נ.ב. לא ממש התחלתי את הפרוייקט שצריכה להגיש למחר ואל תגלו למרצה שלי אמאל'ה אמאל'ה אמאל'ה.
אמאל'ה אמרה לי פשוט לעשות משהו מחורטט ככל שיהיה רק שיהיה לי מה להגיש ודי, ולא להלחץ מזה בכלל, וגם סיפרה שאתמול אבא שלי אמר לה משהו כמו "שיועעווו את כזאתתת כמו תמרי שלא עושה כבר את מה שהיא צריכה לעשותתת אולי פשוט תתחילי לעשות כבר את מה שאת צריכה לעשותת?!" רק במילים אחרות שיותר מתאים לו לבחור, אבל זה היה פחות או יותר התוכן של מה שהוא אמר. אז וואלה אני מודל לחיקוי. מודל רע. די.

האמת שמאז שסידנרו את הממ"S אתמול הוא נראה כמו חדר שמיש ואפילו היה לי קצת חשק לעבוד שם על הפרוייקט, אבל עדיין יש שקיות מפוצצות בגדים למסירה מתחת לשולחן העבודה אז אי אפשר באמת לשבת שם. זה מה שיבנה אמר אתמול כשהצעתי לו לעבוד שם. אבל זה די בקטנה בהשוואה למהפך שהחדר עבר אתמול, אפשר למסור את השקיות האלה כבר ולגמור עם זה וזהו.

יש אנשים שמצליחים לשמור על איזון כששומטים להם את הקרקע מתחת לרגליים.

אולי בעצם גם הם הסתרבלו ככה, כמוני, בהתחלה, כשהקרקע רק נשמטה, ופשוט התרגלו לחיות בלי כבידה ועם הזמן מצאו איזון.

או שאולי גם הם לא מאוזנים, אבל הם כן טובים בהעמדת פנים.

נסיון #3 לכתיבת פוסט בר פרסום

פוסט בר פרסום:

אינו מכיל מידע אישי מידי.

אינו מכיל מידע כלשהו על הילדים.

לא כזה ארסי, יחסית. (יופי, זה כבר לא נראה כמו הגדרה מתמטית עכשיו, הרסת הכל, כל הכבוד…)

נסיון #3 (יהיה ככל הנראה תמציתי בהרבה מהנסיונות הקודמים):

הבת שלי קסם. יש לנו קשיים. אני צריכה להתרגל. בסופו של דבר יהיה בסדר. יש לי דברים לעשות. אין לי אוטו היום. יש לחץ. אני לא עושה כלום. אמא שלי עוזרת ונהדרת וטובה ומרושעת, לא יודעת עד כמה זה בכוונה, אבל גם אם היא אומרת את הדברים האלה בכוונה לפגוע היא תמיד מצטערת כשהיא רואה כמה אני נפגעת. אז אולי אני ילדה מוכה-מילולית. אני לגמרי רואה את עצמי עושה את זה לילדים.. לפחות לבן שלי, בינתיים. יש מצב שכבר עשיתי את זה כמה פעמים. אני די חסרת אונים מולו. אני אמא גרועה.

היום אני בת 31 רשמית לכל הדעות

(או לפחות לפי שני לוחות השנה שאני עוקבת אחריהם).

אז יבנה קנה בשישי עוגת קצפת שנאכל במוצאי שבת כשיתחיל יומולדתי, והוא עשה את זה במתכונת שחוגגים במשפחה שלו, מינוס הפיצוחים, ז"א עוגה קנויה שווה, בלי נרות, בלי בלונים… מסיבה של מבוגרים, כזה. אכלנו אחרי ההבדלה, לפני ששמנו אותם לישון, אז לא ממש התעמקתי בטעם של העוגה, ועכשיו כשאכלתי ממנה (כשהילדה המשלשלת נתנה לי הפסקה כשהיא הלכה לישון ואני ברוב טימטומי לא מיהרתי לעשות אנימציה) הרגשתי שהיא ממש טעימה, ולא הייתי יכולה לספר לו את זה כי הוא יכעס עלי שאכלתי עוגת קצפת ולא משהו מזין לארוחת צהריים.

זהו.

טוב. זהו. לא יודעת, אני צריכה להכנס לראש של לעשות אנימציה ולא נראה לי ששעה וחצי בהן אני כל הזמן חוששת שהיא תכף תתעורר-מאוד-סובלת זה אופטימלי לעבוד. אולי אף פעם לא אופטימלי לעבוד וצריך פשוט להתחיל מתי שאפשר וזהו. זה פרוייקט שצריך להגיש בסוף אוקטובר שחופף באורח פלא לתשרי על כל החגים שבו, ואני אמורה למצוא זמן בין לבין (יבנה לא מתכוון לקחת אותם לבילוי איתו בשום יום בחול המועד סוכות כדי לאפשר לי לעבוד, בטח שלא כשלפעמים יש לי זמן פנוי ואני לא עושה,) ואז היא גם חולה, אז גם בימים שאמורים להיות פנויים יש לי רק… את הזמן שהיא ישנה בו. אולי גם את הלילה.

לא פרסמתי את הפוסט הקודם אז אני חייבת לכתוב גם פה כמה מילים על כמה שליסטה מופלאה וסוג של החזירה לי את האמונה באדם, וגם בעצמי. זה מאוד אמ;לקי, בפוסט הקודם פירטתי יותר, אבל לפני הפסקה הארוכה על ליסטה היה פוסט שלם על מישהי אחרת שגרמה לי לאבד את האמונה באדם (בחמישי בלילה. ההתכתבות עם ליסטה קרתה בשישי לפנות בוקר. אני לא נרדמת.), ואת זה אני מעדיפה לגנוז.

אלף מליון ואחד דברים שונים

אני עלה שלכת נידף ברוח שכל חיוך וכל פרצוף חמוץ של כל אדם רנדומלי מטלטל אותו לכאן או לכאן.

ואני לא יודעת איך הורים אמורים להתנהג. ואני לא יודעת איך מבוגרים אמורים להתנהג. תמיד ידעתי שאני חיזר.

אבל יש משהו מנחם בידיעה שאני לא היחידה שמכווצת ככה מבפנים, שכמעט כולם חושבים על איך הם נתפסים בעיני אחרים. היה מעניין היום, למרות שיש מצב ששוב יצאתי אמא גרועה. אין לזה סוף. גם בקבר אני אהיה גרועה, כי אני לא אהיה נוכחת. לפני הילדים היתה לי איזו הקלה במחשבה על המוות. אז לא, כבר לא. אני נרדפת לנצח.

אבל הם מתוקים ואומרים לי באמצע החיים והרחוב והגינה שהם אוהבים אותי והקטנה גם מנשקת לי את הלחי, שם, באמצע הספסל בגינה, ואני נמסה ממש כמו בבית אבל גם מתפדחת כמו מטומטמת.

אני חייבת לדאוג להם כמו שצריך.

עדכונון

המחשב ההוא שבק;

מהמחשב החדש צריך להתחבר בפעם הראשונה לוורדפרס;

אני לא זוכרת את הסיסמא;

הוא אומר שהוא ישלח לי אותה להוטמייל;

אני לא זוכרת את הסיסמא של ההוטמייל;

הוטמייל ישלחו לי קוד אימות לג'מייל; מתישהו; אי פעם; בחיים; אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא… (במנגינה של "אל תאכלו את החיות".)

בינתיים אני פה מהטלפון, והאפליקציה הזאת לא נחמדה אלי, לא כמו האתר בדפדפן. האמת שלא חקרתי אותה ממש, רק באתי וכתבתי והלכתי בכל פעם מחדש. לא משנה.

בקיצור יש מצב שאני אנטוש פה…

היה משהו שרציתי לכתוב ובגללו בכלל ניסיתי להתחבר מהמחשב וכבר שכחתי בינתיים מה זה היה. נזכרתי. זה באמת משהו שראוי לפתוח מחשב כדי לכתוב אותו. מצטערת.

טוב, עומר,

כל הגרסאות הדמיוניות שלי בעולמות מקבילים מצטרפות לכל החברים הדמיוניים ופיצולי האישיות שהן בעצם כל הדמויות שהמצאתי אי פעם.

השורה התחתונה היא, בעצם, משהו שגם הסופרת שלקחתי סדנת כתיבה שלה אמרה, שכל הסופרים בעצם כותבים סוג מסויים של דמויות, וכל הדמויות האלה הן קצת הם. אז הם כולם קצת אני, הם צדדים שונים שלי, ואני בעצם כל אחת ואחד מהם, כל הזמן, ואולי הם לא כאלה שונים אחד מהשני בכלל, ותמיד אמרנו בפורום דיג'ימון שבאמת לדמויות (בדיג'ימון) (וגם לבני אדם בכלל) יש הרבה יותר תכונות מהסמל הרשמי שלהן, אז אולי כל הדברים האלה אומרים אותו הדבר ודי חוזרים על עצמם וזהו.

עולמקביל נוצר בכל נקודה בזמן בה אדם היה יכול לבחור אחרת וממנה החיים היו מגלגלים אותך למקום אחר. יש א0 עולמות מקבילים והכמות שלהם גדלה אקספוננציאלית בכל מילישניה. ולמען האמת זה לא רק נתון לבחירתנו, זה גם כל תרחיש שלא תלוי באף אדם והיה יכול להתפתח לכיוון אחר. דברים כמו כניסה להריונות והפלות ומומים ומין היילוד ותאונות ופיגועים ואסונות טבע ורפרוף כנפי פרפר שמשפיעים על הרכב האוכלוסיה בכל אחד מהיקומים האלה.

אתמול בבוקר חשבתי על העולם בו בנקודת זמן מסויימת הייתי מחליטה אחרת, על הגרסה של עצמי שאולי היתה מתפתחת שם, זו מחשבה שהופיעה אצלי הרבה בשנים האחרונות, רק בלי לפתח אותה עד לרמת איזו-גרסה-של-עצמי הייתי. ביקום ההוא, שני הילדים שלי לא קיימים. אבל אולי יש עוד טווח אפור של אופציות ביניים שאפילו לא ניסיתי, ואולי בעצם כרגע אני מנסה אופציית ביניים כלשהי. ואולי לא.

היינו יכולים. הייתי יכולה. אם הייתי מסיימת את המכינה ומצליחה לגשת לבחינות הכניסה תוך כדי שמירת הריון, לידה, והתאוששות גיהנומית שלא מאפשרת לי לזוז מבלי להקרע מכאבים במיוחד… לא, לא, לא הלכתי אפילו ליומקומיקס חינם בשנה הזאת, אין מצב שהייתי מסוגלת לגשת לבחינות קבלה כאלה במצב הזה, לא משנה. אחרי לידה #2 דווקא הייתי יכולה, היתה התאוששות קלה יותר. וגם, גם בהריון #2 הייתי אמורה להיות בשמירה, ועדיין הלכתי ליםםם!!!1 כי זה היה כשכבר נמאס לי לוותר על עצמי, אבל עוד לא הבנתי את זה אז, אז קראתי לזה בשם אחר.

מה היה קורה אילו

זה עולה בזמן האחרון רק אם אני באמת חושבת שהייתי עלולה להיות היום במקום אחר, אילו. פעם הייתי משתעשעת במחשבות האלה יותר. אז האלטרנטיבה הספציפית שחשבתי עליה הבוקר לא בהכרח טובה יותר. ואולי אפשר היה להוציא לפועל חלק ממנה מבלי לוותר על כל השאר, לא יודעת, לא ממש ניסיתי, ועכשיו אין ממש טעם לחשוב על זה.