אסוציאציות

הפיזיו אמר באבחון לתרגל איתה כמה דברים בינתיים עד שיחליטו על טיפול. אנחנו יורדות כל בוקר במדרגות, לכל מדרגה יורדות עם רגל אחרת. עכשיו רגל ימין, עכשיו רגל שמאל, עכשיו ימין, עכשיו שמאל, עכשיו ימין, עכשיו שמאל, וחוזר חלילה. הבוקר, לקראת סוף הדרך, קלטתי שאני נשמעת כמו פוליטיקאים מסויימים.

היא צריכה לקחת תנופה לפני שהיא זורקת, כי היא לא מצליחה לזרוק למרחק. תיקחי את היד קודם למעלה ואחורה, הם אמרו לה. הוא, בחג כדורגל, לא מצליח לבעוט למרחק. גם הוא צריך לקחת את הרגל יותר אחורה. אני לגמרי רואה את עצמי יורדת לחניון המשותף עם כדור כדי לאמן אותם בסגר, מסתובבת ביניהם וצועקת, אנטיסיפיישן! אנטיסיפיישן! יותר אנטיסיפיישן!!!

בבחירות הלפני אחרונות היה רגע שחשבתי ברצינות להצביע ל-ג' רק בגלל התעמולה הגועלית נגד חרדים.
השבוע היו כמה ימים שחשבתי ברצינות לבוא לבלפור במוצ"ש רק כדי לתמוך בשושקה.
יש בה הרבה דברים שמעוררים אנטגוניזם גם אצלי, אבל,
היא קודם כל קסם. היא קודם כל חלום. היא קודם כל תום.
כשהיא ריפררה בלי דעת למחאה של אהבה, לראש ממשלה מושחת שעשה מהלכים רק כדי שיורידו ממנו את החקירות, ההוא, מלפני 15 שנים, כשהיא רמסה יבלות ישנות בטיימינג המושלם של תשעה באב, הפסקתי לעקוב אחריה. כשיבנה צפה בביבי מעלה את גוש קטיף כדי להשוות אותם למחאה הנוכחית כבר התפוצצתי, כי הוא הצביע בעד, ואיך הוא לא מתבייש. ועדיין, זו מחאה גסה. ועדיין, יש את הפחד להידבק. ועדיין, יש גם את הפחד מהאנשים, שחלקם עלולים לעשות בי לינץ', אולי? חלקם לא. את חלקם אני מכירה. כשחשבתי ללכת לשם וחשבתי על שלטים, חשבתי לכתוב שורות של עמיר בניון ולצייר חמור לבן. חשבתי ללבוש פסים אדומים-לבנים ולבוא עם שלט "הנה אפי". אחרי מה שקרה לשושקה, חשבתי להתחפש אליה, ולבוא עם שלט שמצטט את הפוסט ההוא שגרם לי להפסיק לעקוב.
"איפה הייתי לפני 15 שנים, כשהארץ געשה, כשנאשם בפלילים השחית את הארץ?"

בשבוע הבא אני לא אבוא כי ראש השנה. מעניין אם הסגר ימנע את ההפגנה, כי אם כן לפחות ייצא ממנו דבר טוב אחד. (אין לי משהו נגד ההפגנה מעבר לזה שמגיפה עולמית משתוללת, וספציפית בשבוע הבא מוצ"ש הוא ערב חג שני של ראש השנה.)

נ.ב. אם הייתי חושבת לצאת לבלפור ברצינות הייתי צריכה לקחת בחשבון את: צאת השבת, כמה זמן ייקח לארגן את הילדים לשינה, כמה זמן ייקח לנסוע לשם ובחזרה, והאם אני אספיק להגיע הביתה לפני השעה שיבנה יצא בה לסליחות.

עכשיו

פעם אמרתי לאבא שלי שאני עסוקה בדברים קטנים כמו כביסה וכלים ובגלל זה אין לי ראש לדברים גדולים כמו לעשות אנימציה;
עכשיו, אני חושבת שזה בדיוק להיפך: אני בורחת לדברים הקטנים האלה כדי לא לעשות דברים גדולים (לא כאלה גדולים, בואו, רק יחסית יותר גדולים).

אולי זה קשור למחסום ואולי אני סתם צריכה לשבת ולהתחיל וזהו. כרגע הם במסגרות באמת, עד סוף היום (אחת וחצי), שניהם, ולי אין תירוצים. מה שיש לי זה שיעור רישום בזום בערב, והגשה לפני אחרונה של הפרויקט בשבוע הבא.

ב31 הלכנו לבקר את החמים והגיסה הקטנה, וחמותי קצת עקצה אותי, שאלה מה אני אלמד אחרי שלימודי האנימציה יגמרו. זו היתה שאלה שהיה מאוד חשוב לה לשאול והיא חזרה עליה כמה פעמים. אני לא יודעת, אני מקווה מאוד שאני לא באמת סטודנטית נצחית, אבל עכשיו כשהתעניינתי בחוגים לילדים, מאוד התחשק לי להתחיל ללמוד בלט בעצמי. לא שאני חושבת באמת להיות רקדנית או משהו, אבל זה נראה לי משהו שכדאי לדעת, שתורם ומעשיר וכל מיני, וזה כולה חוג בערב זה לא הסבת מקצוע או משהו. זה גם טוב לגב. זה גם אסתטיקה של תנועה אז זה מתאים לאנימטורים. יש מישהי שמחזיקה סטודיו בירושלים ומעבירה שיעורים גם ברמת גן, שמלמדת בלט קלאסי לנשים מתחילות. כן, נו, גיגלתי את זה אתמול. עזבו. אני חייבת למצוא עבודה ואני חושבת לעשות קורס QA ביודמי או משהו וזהו, כי אני לא יודעת כמה עבודה יש באנימציה בכלל, בטח למי שלמד במסגרת ובחוג שאני למדתי בהם. ._."

טוב, הלכתי להכניס מכונות ולשטוף כלים.

ומה נשמע אצלכם?

מחסום

מחסום יצירתי. מחסום קריאה. מחסום כל דבר. בקושי מצליחה לכתוב תגובות. לא מרגישה בנוח לפרסם שום פוסט. היתה לי תגובה מסוג התגובות הכנות של פעם שכתבתי מיד אחרי שקראתי את הפוסט הקודם של קומורבי, כמעט מיד אחרי שהוא פורסם, וקיבלתי רגליים קרות ולא פרסמתי. לא יודעת אם אני אוכל לחזור לזה אי פעם.

אני לא יודעת אם זה התפתח בהדרגתיות ואם אולי היו כמה טריגרים שדחפו את המחסום הזה קדימה. הפאנפיק האחרון שפרסמתי ב"ספרים?" הוא בהחלט טראומה קטנה, כי פחדתי לקרוא אותו כשהוא פורסם, כי שאר הפאנפיקים במקבץ היו מדהימים ולא הגבתי כלום כי פחדתי להתחיל לעקוב אחרי תגובות על הפאנפיק שלי. כי רציתי להדחיק אותו ולהיעלם מהפייסבוק או לפחות מהקבוצה הזאת (זה לא קרה. זה לא קורה אף פעם. אי אפשר להחליף יוזר כמו שמחליפים בלוג, ז"א, אפשר, אבל צריך בשביל זה כתובת מייל חדשה וזה יותר עבודה.) זה עבר לי.
אתמול בלילה שוב כתבתי פאנפיק כזה, תוך כמה דקות בגחמה של רגע ממש כמו ההוא, אבל הפעם הייתי יותר מרוצה ממנו, והקטע שזה על הפאנדום אז אולי זו סגירת מעגל. וזה הדבר הראשון שהעזתי לפרסם מאז הפאנפיק ההוא. גם פה היו לי פאדיחות בדרך אבל אני מקווה שיקבלו את זה ברוח טובה כי הפוג'ושי של הקבוצה הנחמדה והמדוייקת כאלה נחמדות ומצחיקות. באמת שהיה מוזר לי בהתחלה לראות כ"כ הרבה פוג'ושי מבוגרות, אבל זה כבר עבר לי. אולי כי התרגלתי ואולי כי לאט לאט אני מחברת לעצמי בחזרה את החתיכות מהאישיות שלי שהלכו לאיבוד איפהשהו מתישהו בין בדיקות הפתיחה של לידה #1. אנאעארף.
(עדיין לא חזרתי להיות פוג'ושי בעצמי, אבל לפחות חזרתי לראות קצת אנימה.)

ולנושא אחר,

מכירים את זה שאתם מנהלים שיחה מצחיקה עם אנשים ואומרים כל מיני דברים מוזרים אחד לשני ופתאום קולטים שהצד השני התכוון להכל לגמרי ברצינות וזה כבר מאוחר מידי כי שיתפתם פעולה עם השיחה זאת עד עכשיו אז, מה, לעזאזל, הצילו, ואז פתאום הנושא התחלף ולא הספקתם בכלל להביע את דעתכם האמיתית, נו, ניחא, תציינו את זה כבר בהזדמנות אחרת שאולי לא תקרה לעולם?

ולנושא אחר אחר, אתם חושבים שאולי אני קצת אוטיסטית לפעמים? מאיפה לכם לדעת, אתם רק קוראים את הבפנוכו שלי ואין לכם מושג איך אני בסיטואציות חברתיות מבחוץ. טוב. לא משנה.

אשרו אותי

סליחה על רגשות האשמה/נחיתות שאני מנחיתה עליכם (למקרה שלא היה ברור מהכותרת שלשם הפוסט הולך):

היה אפור ומטפטף ויצאנו לגנים. נסענו באוטו, בלי מטריות או מעילים. גמענו כמה מטרים בין חניה לגן. קצת היטפטף עלינו בדרך, מן הסתם.

ואז אמרה גננת, הו לא, אתה רטוב.

ואז אני הרגשתי אמא רעה שוב.

בשביל הקטנה חניתי מול הגן, באדום לבן, ולא אמרו לה שום נרטבת, אצלה בגן.

ובכל זאת מאז עוד לא החלפתי שום בגדים, למרות שכבר התייבשתי ועם חזייה זה לא נעים, כי הם שם עדיין בבגדים הרטובים, נגיד, כי גם במעלית, כשהסתכלתי טוב, ראיתי רק ממש קצת טיפות.

אוטוקורקט, תמות. אמן.

(היה לי פוסט מצחיק כמו פעם והוא עדיין נמצא שם בטיוטות ולא יצא משם אבל, אולי אני עוד אפרסם כאלה, אני אפתח פייסבוק לאלטראגו שלי או משהו, אבל אני בחיים לא אתלבש כמו שושקה, ואני מאוד אשתדל שלעולם לא יקשרו ביני לבין האלטראגו שלי. נראה לי. אני אשאל את יבנה, אולי הוא יגיד שהאלטראגו שלי לא כזה נורא. נראה.)

*כותבת במחשב, שפופה מעל וואקום*

יש מרחב מוגן בגן?
אין מרחב מוגן בגן!
מה יעשו אם יצטרכו ללכת למרחב מוגן בגן?
אני: בגן X יש מרחב מוגן, לא? ייקחו אותם לשם… *סוגרת וואצפ*

קצת רקע: הבן שלי למד בשנה שעברה בגן X, שנמצא בצמוד לגן Y, בו הוא לומד השנה.
עוד קצת רקע: הגן של הבת שלי נמצא במרחק כביש ועשר דקות הליכה מהגנים X ו Y.
מה שפספסתי: זו היתה קבוצת הוואצפ של הגן של הבת.

בפעם הבאה שפתחתי את הוואצפ גיליתי שמחה וששון באשמת ההודעה המלחיצה של.
אין מצב שיוציאו את הילדים ממתחם הגן!!1 אין מצב שילכו איתם כזאת דרך!! מה זה?? הצילוו!!1 אמאל'ה.
יצאה הודעת הבהרה מהגננת.
וגם סתם הורים שאמרו שסביר שיפעלו לפי הנחיות פיקוד העורף ודי.
וגם סתם הורים אחרי ההודעה של הגננת שאמרו שבאמת הגיוני שהיא תפעל לפי הנחיות פיקוד העורף.
אני: סליחה, התבלבלתי עם הקבוצה של הגן של הבן שלי.

הצילו.

נ.ב. לא ממש התחלתי את הפרוייקט שצריכה להגיש למחר ואל תגלו למרצה שלי אמאל'ה אמאל'ה אמאל'ה.
אמאל'ה אמרה לי פשוט לעשות משהו מחורטט ככל שיהיה רק שיהיה לי מה להגיש ודי, ולא להלחץ מזה בכלל, וגם סיפרה שאתמול אבא שלי אמר לה משהו כמו "שיועעווו את כזאתתת כמו תמרי שלא עושה כבר את מה שהיא צריכה לעשותתת אולי פשוט תתחילי לעשות כבר את מה שאת צריכה לעשותת?!" רק במילים אחרות שיותר מתאים לו לבחור, אבל זה היה פחות או יותר התוכן של מה שהוא אמר. אז וואלה אני מודל לחיקוי. מודל רע. די.

האמת שמאז שסידנרו את הממ"S אתמול הוא נראה כמו חדר שמיש ואפילו היה לי קצת חשק לעבוד שם על הפרוייקט, אבל עדיין יש שקיות מפוצצות בגדים למסירה מתחת לשולחן העבודה אז אי אפשר באמת לשבת שם. זה מה שיבנה אמר אתמול כשהצעתי לו לעבוד שם. אבל זה די בקטנה בהשוואה למהפך שהחדר עבר אתמול, אפשר למסור את השקיות האלה כבר ולגמור עם זה וזהו.

יש אנשים שמצליחים לשמור על איזון כששומטים להם את הקרקע מתחת לרגליים.

אולי בעצם גם הם הסתרבלו ככה, כמוני, בהתחלה, כשהקרקע רק נשמטה, ופשוט התרגלו לחיות בלי כבידה ועם הזמן מצאו איזון.

או שאולי גם הם לא מאוזנים, אבל הם כן טובים בהעמדת פנים.

נסיון #3 לכתיבת פוסט בר פרסום

פוסט בר פרסום:

אינו מכיל מידע אישי מידי.

אינו מכיל מידע כלשהו על הילדים.

לא כזה ארסי, יחסית. (יופי, זה כבר לא נראה כמו הגדרה מתמטית עכשיו, הרסת הכל, כל הכבוד…)

נסיון #3 (יהיה ככל הנראה תמציתי בהרבה מהנסיונות הקודמים):

הבת שלי קסם. יש לנו קשיים. אני צריכה להתרגל. בסופו של דבר יהיה בסדר. יש לי דברים לעשות. אין לי אוטו היום. יש לחץ. אני לא עושה כלום. אמא שלי עוזרת ונהדרת וטובה ומרושעת, לא יודעת עד כמה זה בכוונה, אבל גם אם היא אומרת את הדברים האלה בכוונה לפגוע היא תמיד מצטערת כשהיא רואה כמה אני נפגעת. אז אולי אני ילדה מוכה-מילולית. אני לגמרי רואה את עצמי עושה את זה לילדים.. לפחות לבן שלי, בינתיים. יש מצב שכבר עשיתי את זה כמה פעמים. אני די חסרת אונים מולו. אני אמא גרועה.

היום אני בת 31 רשמית לכל הדעות

(או לפחות לפי שני לוחות השנה שאני עוקבת אחריהם).

אז יבנה קנה בשישי עוגת קצפת שנאכל במוצאי שבת כשיתחיל יומולדתי, והוא עשה את זה במתכונת שחוגגים במשפחה שלו, מינוס הפיצוחים, ז"א עוגה קנויה שווה, בלי נרות, בלי בלונים… מסיבה של מבוגרים, כזה. אכלנו אחרי ההבדלה, לפני ששמנו אותם לישון, אז לא ממש התעמקתי בטעם של העוגה, ועכשיו כשאכלתי ממנה (כשהילדה המשלשלת נתנה לי הפסקה כשהיא הלכה לישון ואני ברוב טימטומי לא מיהרתי לעשות אנימציה) הרגשתי שהיא ממש טעימה, ולא הייתי יכולה לספר לו את זה כי הוא יכעס עלי שאכלתי עוגת קצפת ולא משהו מזין לארוחת צהריים.

זהו.

טוב. זהו. לא יודעת, אני צריכה להכנס לראש של לעשות אנימציה ולא נראה לי ששעה וחצי בהן אני כל הזמן חוששת שהיא תכף תתעורר-מאוד-סובלת זה אופטימלי לעבוד. אולי אף פעם לא אופטימלי לעבוד וצריך פשוט להתחיל מתי שאפשר וזהו. זה פרוייקט שצריך להגיש בסוף אוקטובר שחופף באורח פלא לתשרי על כל החגים שבו, ואני אמורה למצוא זמן בין לבין (יבנה לא מתכוון לקחת אותם לבילוי איתו בשום יום בחול המועד סוכות כדי לאפשר לי לעבוד, בטח שלא כשלפעמים יש לי זמן פנוי ואני לא עושה,) ואז היא גם חולה, אז גם בימים שאמורים להיות פנויים יש לי רק… את הזמן שהיא ישנה בו. אולי גם את הלילה.

לא פרסמתי את הפוסט הקודם אז אני חייבת לכתוב גם פה כמה מילים על כמה שליסטה מופלאה וסוג של החזירה לי את האמונה באדם, וגם בעצמי. זה מאוד אמ;לקי, בפוסט הקודם פירטתי יותר, אבל לפני הפסקה הארוכה על ליסטה היה פוסט שלם על מישהי אחרת שגרמה לי לאבד את האמונה באדם (בחמישי בלילה. ההתכתבות עם ליסטה קרתה בשישי לפנות בוקר. אני לא נרדמת.), ואת זה אני מעדיפה לגנוז.

אלף מליון ואחד דברים שונים

אני עלה שלכת נידף ברוח שכל חיוך וכל פרצוף חמוץ של כל אדם רנדומלי מטלטל אותו לכאן או לכאן.

ואני לא יודעת איך הורים אמורים להתנהג. ואני לא יודעת איך מבוגרים אמורים להתנהג. תמיד ידעתי שאני חיזר.

אבל יש משהו מנחם בידיעה שאני לא היחידה שמכווצת ככה מבפנים, שכמעט כולם חושבים על איך הם נתפסים בעיני אחרים. היה מעניין היום, למרות שיש מצב ששוב יצאתי אמא גרועה. אין לזה סוף. גם בקבר אני אהיה גרועה, כי אני לא אהיה נוכחת. לפני הילדים היתה לי איזו הקלה במחשבה על המוות. אז לא, כבר לא. אני נרדפת לנצח.

אבל הם מתוקים ואומרים לי באמצע החיים והרחוב והגינה שהם אוהבים אותי והקטנה גם מנשקת לי את הלחי, שם, באמצע הספסל בגינה, ואני נמסה ממש כמו בבית אבל גם מתפדחת כמו מטומטמת.

אני חייבת לדאוג להם כמו שצריך.