היום אני בת 31 רשמית לכל הדעות

(או לפחות לפי שני לוחות השנה שאני עוקבת אחריהם).

אז יבנה קנה בשישי עוגת קצפת שנאכל במוצאי שבת כשיתחיל יומולדתי, והוא עשה את זה במתכונת שחוגגים במשפחה שלו, מינוס הפיצוחים, ז"א עוגה קנויה שווה, בלי נרות, בלי בלונים… מסיבה של מבוגרים, כזה. אכלנו אחרי ההבדלה, לפני ששמנו אותם לישון, אז לא ממש התעמקתי בטעם של העוגה, ועכשיו כשאכלתי ממנה (כשהילדה המשלשלת נתנה לי הפסקה כשהיא הלכה לישון ואני ברוב טימטומי לא מיהרתי לעשות אנימציה) הרגשתי שהיא ממש טעימה, ולא הייתי יכולה לספר לו את זה כי הוא יכעס עלי שאכלתי עוגת קצפת ולא משהו מזין לארוחת צהריים.

זהו.

טוב. זהו. לא יודעת, אני צריכה להכנס לראש של לעשות אנימציה ולא נראה לי ששעה וחצי בהן אני כל הזמן חוששת שהיא תכף תתעורר-מאוד-סובלת זה אופטימלי לעבוד. אולי אף פעם לא אופטימלי לעבוד וצריך פשוט להתחיל מתי שאפשר וזהו. זה פרוייקט שצריך להגיש בסוף אוקטובר שחופף באורח פלא לתשרי על כל החגים שבו, ואני אמורה למצוא זמן בין לבין (יבנה לא מתכוון לקחת אותם לבילוי איתו בשום יום בחול המועד סוכות כדי לאפשר לי לעבוד, בטח שלא כשלפעמים יש לי זמן פנוי ואני לא עושה,) ואז היא גם חולה, אז גם בימים שאמורים להיות פנויים יש לי רק… את הזמן שהיא ישנה בו. אולי גם את הלילה.

לא פרסמתי את הפוסט הקודם אז אני חייבת לכתוב גם פה כמה מילים על כמה שליסטה מופלאה וסוג של החזירה לי את האמונה באדם, וגם בעצמי. זה מאוד אמ;לקי, בפוסט הקודם פירטתי יותר, אבל לפני הפסקה הארוכה על ליסטה היה פוסט שלם על מישהי אחרת שגרמה לי לאבד את האמונה באדם (בחמישי בלילה. ההתכתבות עם ליסטה קרתה בשישי לפנות בוקר. אני לא נרדמת.), ואת זה אני מעדיפה לגנוז.

אלף מליון ואחד דברים שונים

אני עלה שלכת נידף ברוח שכל חיוך וכל פרצוף חמוץ של כל אדם רנדומלי מטלטל אותו לכאן או לכאן.

ואני לא יודעת איך הורים אמורים להתנהג. ואני לא יודעת איך מבוגרים אמורים להתנהג. תמיד ידעתי שאני חיזר.

אבל יש משהו מנחם בידיעה שאני לא היחידה שמכווצת ככה מבפנים, שכמעט כולם חושבים על איך הם נתפסים בעיני אחרים. היה מעניין היום, למרות שיש מצב ששוב יצאתי אמא גרועה. אין לזה סוף. גם בקבר אני אהיה גרועה, כי אני לא אהיה נוכחת. לפני הילדים היתה לי איזו הקלה במחשבה על המוות. אז לא, כבר לא. אני נרדפת לנצח.

אבל הם מתוקים ואומרים לי באמצע החיים והרחוב והגינה שהם אוהבים אותי והקטנה גם מנשקת לי את הלחי, שם, באמצע הספסל בגינה, ואני נמסה ממש כמו בבית אבל גם מתפדחת כמו מטומטמת.

אני חייבת לדאוג להם כמו שצריך.

עדכונון

המחשב ההוא שבק;

מהמחשב החדש צריך להתחבר בפעם הראשונה לוורדפרס;

אני לא זוכרת את הסיסמא;

הוא אומר שהוא ישלח לי אותה להוטמייל;

אני לא זוכרת את הסיסמא של ההוטמייל;

הוטמייל ישלחו לי קוד אימות לג'מייל; מתישהו; אי פעם; בחיים; אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא… (במנגינה של "אל תאכלו את החיות".)

בינתיים אני פה מהטלפון, והאפליקציה הזאת לא נחמדה אלי, לא כמו האתר בדפדפן. האמת שלא חקרתי אותה ממש, רק באתי וכתבתי והלכתי בכל פעם מחדש. לא משנה.

בקיצור יש מצב שאני אנטוש פה…

היה משהו שרציתי לכתוב ובגללו בכלל ניסיתי להתחבר מהמחשב וכבר שכחתי בינתיים מה זה היה. נזכרתי. זה באמת משהו שראוי לפתוח מחשב כדי לכתוב אותו. מצטערת.

טוב, עומר,

כל הגרסאות הדמיוניות שלי בעולמות מקבילים מצטרפות לכל החברים הדמיוניים ופיצולי האישיות שהן בעצם כל הדמויות שהמצאתי אי פעם.

השורה התחתונה היא, בעצם, משהו שגם הסופרת שלקחתי סדנת כתיבה שלה אמרה, שכל הסופרים בעצם כותבים סוג מסויים של דמויות, וכל הדמויות האלה הן קצת הם. אז הם כולם קצת אני, הם צדדים שונים שלי, ואני בעצם כל אחת ואחד מהם, כל הזמן, ואולי הם לא כאלה שונים אחד מהשני בכלל, ותמיד אמרנו בפורום דיג'ימון שבאמת לדמויות (בדיג'ימון) (וגם לבני אדם בכלל) יש הרבה יותר תכונות מהסמל הרשמי שלהן, אז אולי כל הדברים האלה אומרים אותו הדבר ודי חוזרים על עצמם וזהו.

עולמקביל נוצר בכל נקודה בזמן בה אדם היה יכול לבחור אחרת וממנה החיים היו מגלגלים אותך למקום אחר. יש א0 עולמות מקבילים והכמות שלהם גדלה אקספוננציאלית בכל מילישניה. ולמען האמת זה לא רק נתון לבחירתנו, זה גם כל תרחיש שלא תלוי באף אדם והיה יכול להתפתח לכיוון אחר. דברים כמו כניסה להריונות והפלות ומומים ומין היילוד ותאונות ופיגועים ואסונות טבע ורפרוף כנפי פרפר שמשפיעים על הרכב האוכלוסיה בכל אחד מהיקומים האלה.

אתמול בבוקר חשבתי על העולם בו בנקודת זמן מסויימת הייתי מחליטה אחרת, על הגרסה של עצמי שאולי היתה מתפתחת שם, זו מחשבה שהופיעה אצלי הרבה בשנים האחרונות, רק בלי לפתח אותה עד לרמת איזו-גרסה-של-עצמי הייתי. ביקום ההוא, שני הילדים שלי לא קיימים. אבל אולי יש עוד טווח אפור של אופציות ביניים שאפילו לא ניסיתי, ואולי בעצם כרגע אני מנסה אופציית ביניים כלשהי. ואולי לא.

היינו יכולים. הייתי יכולה. אם הייתי מסיימת את המכינה ומצליחה לגשת לבחינות הכניסה תוך כדי שמירת הריון, לידה, והתאוששות גיהנומית שלא מאפשרת לי לזוז מבלי להקרע מכאבים במיוחד… לא, לא, לא הלכתי אפילו ליומקומיקס חינם בשנה הזאת, אין מצב שהייתי מסוגלת לגשת לבחינות קבלה כאלה במצב הזה, לא משנה. אחרי לידה #2 דווקא הייתי יכולה, היתה התאוששות קלה יותר. וגם, גם בהריון #2 הייתי אמורה להיות בשמירה, ועדיין הלכתי ליםםם!!!1 כי זה היה כשכבר נמאס לי לוותר על עצמי, אבל עוד לא הבנתי את זה אז, אז קראתי לזה בשם אחר.

מה היה קורה אילו

זה עולה בזמן האחרון רק אם אני באמת חושבת שהייתי עלולה להיות היום במקום אחר, אילו. פעם הייתי משתעשעת במחשבות האלה יותר. אז האלטרנטיבה הספציפית שחשבתי עליה הבוקר לא בהכרח טובה יותר. ואולי אפשר היה להוציא לפועל חלק ממנה מבלי לוותר על כל השאר, לא יודעת, לא ממש ניסיתי, ועכשיו אין ממש טעם לחשוב על זה.

להקיא על העולם, שוב,

לקחתי מהספריה ספר מרגש ויפיפה על היקיקומורי שלא נגע באחת הנקודות. בכלל. לא הרגשתי בזה כשקראתי אותו, לא חשבתי על זה אפילו, עד שהנקודה הזאת שוב צפה בחיים שלי, ממש הבוקר.

לא רוצה להתמודד עם אנשים ולא יכולה לברוח מזה כי גם אם אני לא עובדת אני עדיין אמא ולילדים שלי יש חברים ואין לי כח ואין לי כלים ואין לי מושג ודי כבר והצילו. אין לי אפילו עם מי לדבר כדי לבקש עצה עכשיו. יש לי יום שלם לבד בבית להתבחבש במחשבות בלי שום הסחת דעת, למרות שיש לי דברים לעשות אבל בואו נראה אותי באמת יוצאת מזה עכשיו בלי בוס שצריך להגיש לו רשימת תפוקה. אני אמורה להיות מספיק בוגרת כדי לקחת אחריות ולעשות דברים בלי פיקוח, וזה טוב לעשות דברים כי אז דברים קורים, ואולי הצלחתי קצת לנחם את עצמי עכשיו.

נ.ב. עומר, חסמת תגובות לפוסט האחרון? איך עושים את זה בוורדפרס? כתבתי תגובה ממש ארוכה והיא לא נשלחה 😦

שיער גוף (של אחרים)

הוא צומח עבה וסמיך יותר אם הוא כבר גולח פעם.

הוא כבר גולח פעם. במחנות.

סבא שלי המשיך לגלח את בתי השחי שלו כל החיים, כי מה הוא צריך את היער הזה.

בכל פעם שמישהו או מישהי כותבים בפייסבוק משהו על שיער גוף נשי/גברי/הסרה/השארה, אני נזכרת בסבא ז"ל, שהיה מגלח את בתי השחי שלו למרות שהוא היה גבר, הטרו ויליד שנות העשרים של המאה הקודמת. בכל פעם שאני קוראת דבר כזה מתחשק לי לספר, אבל סבא היה איש צנוע ובטח לא היה רוצה שאני אספר, בטח שלא בפייסבוק. אז אני שותקת ומקווה שלפחות הם יקראו פעם סלמנדרה ואיך שהנאצים גילחו הכל, גם את מה שלא אמורים לגלח לעולם (לדעתו של ק.צטניק, לפחות).

סליחה שכל דבר מזכיר לי את השואה.

התגובות לילדה במרחב נחלקו בין אנשים שלא התייחסו לאנשים שממש התלהבו. אתמול היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובה מטומטמת מצד אישה שמפורסמת בהפגנת טמטומה בכל הזדמנות אפשרית (גם במקרים בהם לא ידעתי שהזדמנות כזאת קיימת. אני מופתעת ממנה בכל פעם מחדש, וגם מתרגזת המון, למרות שכבר הבחנתי שזה לא אישי וזה מי שהיא. עדיין קשה לי לשחרר. זה ייקח זמן ואולי לא יקרה לעולם כי בקרוב נתראה בקושי אם בכלל אז בשביל מה לטרוח להסתגל אליה בכלל.)

אני יכולה לכתוב מה היא אמרה אבל זה לא יעבור כמו שצריך בלי האינטונציה.

לא משנה. כבר סיפרתי את זה לעקרבים שלי, יבנה צחק ואמא שלי נלחצה.

לא משנה.

בכל מקרה, זה עבר לי די מהר. אולי כי הסתגלתי כבר כי פעם הייתי עצבנית ימים אחרי אינטראקציה עם הטימטום שלה. בכל מקרה, עד שיבנה חזר הביתה בערב ורצה לשמוע מה הרגיז אותי ולא הייתי יכולה לכתוב לו כי הוא לא יבין בלי האינטונציה, כבר הייתי רגועה, ואפילו לא התעצבנתי כשחזרתי לדוש בזה. ואחרי שהוא צחק מהתגובה ההזויה ו/או תצוגת המשחק שלי, הוא אמר שגם הוא חשב ככה כשהוא שמע (קרא. בוואצפ ששלחתי לו.) שהיא צריכה משקפיים. מסכנה, כבר בגיל הזה. מה מסכנה? כולה משקפיים, אפשר לחשוב! אתה מסכן? אני מסכנה? יש לנו משקפיים! השמישמור!

תגלית מרעישה

הילדים עשו לי פיגוע וורדפרס ופרסמו לי פוסטים מהטיוטות (כנראה בלי להבין מה הם עושים בכלל. לא בטוחה מי מהם עשה את זה ומתי, רק שראיתי את זה רק עכשיו וכל זה קרה אתמול.)

ביי.